רש"ש על גיטין מ:

גמרא ת"ר כו' אתננה לפלוני ר"מ כו'. ברי"ף הגי' רבי אומר כו' כבברייתא דלעיל גבי עבד ונכון:

תד"ה וכתיב. כיון דעשה שלא כהוגן להקנותו כו'. כצ"ל:

בא"ד ובדין יכול האפוטרופוס כו' כדאמרי' כו'. הוא לק' (נב) והגהת הב"ח בזה תמוה:

בא"ד דכסף גומר בלא שטר. הוא כדמסקינן לעיל (ס"ד לט) דאין הלכה כר"ש. (ול' התוס' בב"ק (צ) ד"ה איש בסופו שכתבו וכן חציו עבד וחציו ב"ח כו' שנתן לו כל דמיו וא"מ אלא גט שיחרור כו' תמוה לפ"ז). אבל מש"כ עוד דדוקא ביוצא בר"א איכא דמצריך כו'. דמשמע קצת אבל בכסף ליכא למ"ד וז"א דהא ר"ש משום ר"ע אמר (שם) דאינו גומר בה והרבה אמוראים פסקו כוותיה:

תד"ה הקדש. והא דלא חשיב רבא כו' וע"ז כגון שעשה ביתו אפותיקי והשתחוה לו כו'. דין זה לא מצאתי מפורש בגמרא. ואולי הם בעצמם דנו כן ממת. וכן הטור בסי' קי"ז כתב ואיסורי הנאה מפקיעו כמו קדושת הגוף וכו' ע"ש:

בא"ד וא"ת כו' א"כ כל לוה יפקיע נכסיו כו'. כצ"ל:

בא"ד (בדף מא) וכעולא נמי לא מצי לשנויי כו'. מש"כ המהרש"א דנפרש אין העבד חייב כלום לרבו ראשון בעד העודף כו'. לכאורה לפ"ז מאי תקה"ע שייך בזה יהיה חציו (או יתר או פחות לפי ערך העודף) עבד לרבו ראשון. וא"ל דתקה"ע הוא מטעם המשנה דלקמיה לישא שפחה א"א כו'. הא עד השתא אכתי לא שמעינן לה וה"ל לתנא לאקדומה ברישא. ועוד דא"כ ה"ל לרשב"ג לפלוגי גם שם ולומר דשותף הראשון ששחררו יכתוב לו שטר. וי"ל דתקה"ע דהכא יל"פ משום דהעולם יסברו שכולו היה משועבד להמשחרר. אבל גם תירוצו אינו מחוור. דהא עכ"פ חלק העודף אינו משוחרר מצד הדין אלא מפני תקה"ע הוא דכופין לרבו ראשון לשחררו א"כ שפיר מיקרי היזק שאינו ניכר: