רש"ש על גיטין לח:

גמרא מיתיבי מעשה בר"א כו' ושחרר עבדו כו'. לפי מאי דמייתי לק' דר"א גופיה ס"ל חובה ה"מ לאקשויי דר"א אדר"א:

שם דאר"ח בר אבין א"ר אחד זה כו'. לק' (לט) ברש"י ד"ה לא סיימוהו. העתיק ר"ח בר אבא:

רש"י ד"ה ודלמא ר' אליעזר כו'. כצ"ל ביו"ד:

רש"י ד"ה גופיה לא קדיש. שא"ר כו' ולא לבד"ה. עמש"כ בב"מ (נה):

רש"י ד"ה גזברין מ"ע. ורשותן עליו. כצ"ל:

רש"י ד"ה שלא הקדיש (בסה"ע). וה"ה כקרקע ובהמה טמאה. תימה הרי בהמה טמאה מועלין בה וכן קרקע אם עקר חוליא כו'. כמש"כ התוס':

תד"ה גופיה. כדאמרינן בהמנחות והנסכים כו'. כצ"ל ור"ל באותו פרק:

בא"ד ונראה לפ' גופיה לא קדיש פי' ליאסר בהנאה כו'. ל"י מאין פסיקא ליה לרב דגרע מבהמה טמאה. והלא בבכורות (ט ב) איצטריך קרא למישרי בכור אדם בהנאה קודם פדייה:

בא"ד לדמים ל"ק שיהא גופיה קדוש לימכר כו'. משמע דאי אמר הכי בפירוש קדוש גופיה ליאסר בהנאה א"כ קשה הברייתא דהמקדיש עבדו כו' דבסה"ע למאי דס"ד דפי' שלא הקדיש אלא לדמיו דהיינו לימכר כדפרש"י אמאי עושה ואוכל. וע"ק מאי דאמר לק' אלא דכ"ע קדוש כו' והיינו דלא כרב. נוקי כגון דאמר לדמיה:

בסה"ד דאותו שהקדישו לדמיו הוא יפדנו כו'. עי' מהרש"א. וק"ל מש"כ דכ"ז שהממון אינו שלו לא יוכל להפקיע מידי איסורא כדלק'. הלא רב גופיה קאמר דאחד זה כו'. יצא לחירות וצריך גט שיחרור ופשטיה משמע דמהני כדפריך מזה לק' אדאמימר: