רש"ש על גיטין טו.

גמרא אמר להן בני רוכל כו'. כצ"ל:

רש"י ד"ה שיטה אחת. שיטה ראשונה שבה כו'. משמע משום דזהו התורף. וא"כ צ"ל דגם הרי את מותרת לכ"א הוא באותה השיטה דגם זה הוא מן התורף. וא"א שתכיל שיטה אחת את הכל כפי הנהוג בינינו. ואולי במקצת התורף סגי. אבל התוס' לעיל (סוף דף ה) כתבו דמסתמא סיימו לשמה. משמע דלא תליא בתורף אלא בהתחלה ואפשר דשיטה ג"כ לאו דוקא. אמנם גם התוס' משמע דלא כתבו כן אלא אליבא דרבה אבל לרבא כתבו לעיל (ג) בד"ה אתי כפרש"י וכן כאן בסד"ה בפ"נ. ויתכן דגם לרבא כוונת בפני נכתב היינו לשמה (והא דאמרי' לעיל ורבא כו' אמר לך מי קתני בפ"נ לשמה כו'. ר"ל אם נאמר דעיקר התקנה היה משום לשמה) ולכן גם לדידיה סגי בהתחלה. ומש"כ דבעינן שיעיד על העיקר כו' לא אתו אלא לאפוקי חציו האחרון. ולקמן (כג) דאמר מאי לאו כשהוא כותבו לתורף לשמה כו' משמע קצת כפרש"י:

תד"ה מי איכא (השייך לע"ב). כיון דל"ח לאיחלופי כי ליכא אחר בהדיה לפי שמעיד כו'. כצ"ל:

בא"ד והשתא א"ש כו' משום איחלופי כמו שפסול כי ליכא חד בהדי'. לעיל (ג) בד"ה אטו כתבו דטעמא דחד דאמר ידעתי לא מהני משום דלא דייק כ"כ. ולכן נ"ל להגיה כיון שפסול כו' אבל לכאורה קשה דל"ל טעמא דאתי לאחלופי כו' הלא גם בגט גופיה מתקיים תלתא רבעי דבר עפ"י חד. דהא דנקיט נכי ריבעא דממונא ר"ל ג"כ נכי ריבעא דבר הממון דהא בלא עד הב' לא הוה מגבינן עפ"י הראשון ולא כלום. ולפרש"י ניחא כמו שמבואר בפירושו. וי"ל דהכא כיון דלא נצרך כלל הקיום אלא משום לעז דערעור הבעל לא שייך זה כלל: