רש"ש על גיטין יד:

גמרא הולך מנה לפלוני כו' ולא מצאו תני חדא כו' ותניא אידך כו' לימא בהא קמיפלגי כו'. ק"ל מדוע לא אוקי פלוגתייהו באומרו לפלוני אם כוונתו דוקא לו ולא ליורשיו או אפי' ליורשיו ובפלוגתת רשב"ג וחכמים לק' (עד). וי"ל דע"כ ל"א רשב"ג התם אלא באומר לו אמרינן ואפי' ליורשיו אבל בלפלוני כ"ע ל"פ דלו ולא ליורשיו וכזה אמרי' בב"מ (לד ב) כי אקנאי כפילא לאבוכון דעביד לי נייח נפשאי כו' ע"ש. ומכאן ראיה לשיטת הרשב"ם והרמב"ם שכתבתי בב"ב (קכה ב) בתד"ה לירתי. וק"ק לפ"ז ל' רש"י לק' בד"ה מה שירצה (לפי כו' אם היתה עינו יפה כו': ואוהב כו' בניו) דלפמש"כ לכ"ע לבניו לא מקני:

רש"י ד"ה כזכי דמי. וכיון שזכה בהן בחייו כו'. צ"ע דלעיל (ט ב) בד"ה לא יתנו לא"מ כתב דכל כמה דלא מטא גיטא לידיה לא הוי משוחרר עיין שם. וצ"ל דכאן כתב לאחר חזרה שכתבו התוס' שם. או אפשר דהולך עדיף טפי מתן וכדמשמע קצת בברייתא דת"כ דרב דמסתמא תני בלא זו אף זו עי' לעיל (יב) בתד"ה כל האומר:

תד"ה הא בשכ"מ (בסופו). דדברי ש"מ כשמת כמסורים למקבל משעת כו' או אמירתו. צ"ע דבב"ב (קלז) איתא דריו"ח ואביי ורבא ס"ל דלא קנה אלא לאחר גמר מיתה ע"ש. ואולי דלכן שכל רש"י לפ' והולך דידיה זכי הוא ולכך זוכה מיד משעת נתינה. וכ"כ לק' בד"ה הא והא בש"מ. וכן בדף הסמוך בד"ה ת"ק כר"א ודלא כמהרש"א. ויש להמתיק סברתו בדעת ר"ת לעיל (ר"ד יב) דל"א הולך כזכי אלא בחוב וכיוצא בו כגון שחרור ע"ש. וה"נ כיון דבאמירתו זכה הלה מיהא לאחר מיתה לכן הוה כעין חוב. ודע דאף לפרש"י אינו כזכי אלא אם ימות אז קני למפרע אבל כ"ז שלא מת בידו לחזור כדמוכח בדבריו לקמן:

תד"ה רא"א. ואע"ג דר"מ קאמר התם דלר' אליעזר כו'. כצ"ל ביו"ד: