רש"ש על גיטין יב.

גמרא כי היכי דחזו לי אינשי ומרחמין עלי. לכאורה בפשוט י"ל הטעם כי היכי דאוכל ללות ואסלק כשיעבור הבצורת דאז ארויח יותר מכדי מזונותי משא"כ עתה כשיעבור הבצורת תאמר לי עשה עמי ואזנך והוה א"ש בצורת דנקיט. דאם הוא חלוש בטבעו שא"י להרויח כדי מזונותיו. אפי' כשיהי' ב"ח אין לו בטחון שיוכל לשלם נשייהו. וי"ל משום דאף לפ"ז יקשה לאשמועי' בחלה דיש לו ג"כ בטחון שיבריא שרוב חולין לחיים:

תד"ה אלא. וא"ת ונילף מהכא בעלמא דהמגביה מציאה לחבירו דלק"ח. לכאורה י"ל דמציאה שאני משום מיגו דזכי לנפשי'. ואולי דמשמע להו דלעני דכתיב קאי ג"כ על המלקט כמו לר"א עיין ב"מ יב תד"ה ואבוה. ור"ל דגם לעני הזהיר דלא ילקט לצורך עני אחר. אבל מ"מ טפי ה"ל לאקשויי דנילף מהכא התופס לבע"ח:

תד"ה מאי שנא. פי' אא"ב כו'. לולי דבריהם הנל"פ דהקושיא היא בין למאי דס"ד ובין למאי דדחי (וביותר לפי העתקתם מ"ש בלא ו') וכמו לקמן (בע"ב) הקושיא דקמא קמא קדיש ליה וכן בד"ט: