רש"ש על עירובין צד.

במשנה וחכ"א מתוכה לר"ה כו' פטור כו'. לפי פרש"י והתוס' בסוה"ד דלעיל (ודע שנשמט מהתוי"ט כה"ד מתוס' הזה מפני שנדפס שלא במקומו) ראייתם הוא מדאסור לכתחלה. והוא דוחק. א' מה זה ראיה מדרבנן לדאורייתא הלא מצינו הרבה שהחמירו חכמים על ד"ת. ב' דהעיקר חסר מה"ס. לכן הנלע"ד לפ' דהכוונה הוא שהעביר ד"א ואפ"ה פטור אלמא דלא הוה ר"ה וה"ה דהל"ל המעביר בתוכה גופה ד"א אלא אגב שאמר ר"א מתוכה כו' נקטו גם הם מתוכה. והאי דלא נקטו מתוכה לרה"י כו' כדר"א. הוא כתירוץ הראשון דהתוס'. ודע דמה שפי' דרה"י דר"א היינו החצר גופיה אינו עולה לשיטת הרמב"ם בחבורו (רפי"ד וי"ז) דג' מחיצות אינו כרה"י מדאורייתא אלא כמקום פטור:

במשנה ב חצר שנפרצה לר"ה. מדברי התוס' ד"ה מ"ש מבואר דל"ג לר"ה וכן לעיל (יז) ליתא:

שם מותרין באותה שבת כו' דברי רי"ה. נ"פ דע"כ לא שרי אלא שגם עתה אחר שנפלו אינו אסור אלא מדרבנן. אבל אם היה אסור מדאורייתא ודאי לא שרי מטעם הואיל. ולפ"ז יש לגמגם קצת במאי דפריך הגמרא אלא ביתר מעשר א"ה אפי' מרוח אחת נמי דנימא דלרבותא דרי"ה אשמועינן ודוקא מב' רוחות דנשאר עליו עדיין שם רה"י מדאורייתא לשיטתו בס"פ. אבל מג' רוחות מודה דאסור. ולפמש"כ התוס' ד"ה מ"ש בסה"ד א"ש:

תוס' ד"ה מ"ש (הא'). ועוד אור"י כו'. ועי' מהרש"א. וק"ל דא"כ מאי פריך מ"ש מרוח אחת כו' נימא דמיירי בפרוץ מרובה עה"ע. אלא משום דלרי"ה מותר ולא הוה מ"ל ע"ז ואסורים לעתיד לבא. וכן לקמן ע"ב בד"ה דבשתי רוחות שהקשו וא"ת כו' נוקי שתי רוחות כו'. דמ"מ יקשה איך יאמר ר"י ע"ז ואסורים לע"ל: