רש"ש על עירובין לב.

תוס' ד"ה ר"ש. ודר"ש נמי כו' אלא ליישב דברי רב כו'. לכאורה סוף סוף אם איתא לחזקת שליח ל"ל לטעמא דחזקת ב"ד הלא שליח דעלמא נמי. ונ"ל ליישב ע"ד דמתרץ רבא (גיטין כח ב) שמא מת ל"ח שמא ימות חיישינן. ה"נ שמא לא עשה ל"ח. שמא לא יעשה חיישינן (ולפי הטעם שהסביר רש"י שם לא דמי להתם) וכמו דחיישינן שמא לא יטבול. (ועי' מל"מ פ"ד מהל' בכורות) ועוד י"ל דהא גם ר"ש ל"א חזקת שליח אלא בסוף היום כדאמר שליח כולי יומא. וגם הא ר"י פירש דלא אמרינן אלא במקום דאם יסמוך עליו המשלח יבא לידי עבירה. לכן אי לאו חזקת ב"ד לא הוה להו למיסמך לשחוט ולזרוק עליו לבדו בעוד יום. דשמא לערב בהגיע תור אכילת הפסח יבא ויודיענו שלא הקריב עליו קרבנותיו בכדי להצילו מאכילת קדשים בעודו מחוסר כפרה ודו"ק:

תד"ה האומר. ובשבת כו' אמר לא יאמר אדם לחבירו כו'. כצ"ל: