רש"ש על עירובין כג.

גמרא וא"ר יוסף אר"י א"ש כו'. לעיל (כא) הגי' רב יצחק ועמש"כ שם בס"ד:

במשנה א"ר אלעאי שמעתי מרבי אליעזר. כצ"ל ביו"ד:

רש"י ד"ה אנשי חצר. ביטל רשותו לחבירו. לכאורה ה"נ להגיה לחביריו. ואולי משום דבאמת לר"א א"צ לבטל לכאו"א כדאמרי' בגמ' בס"פ:

רש"י ד"ה ביתו. לצרכו. ובד"ה אבל. להביא כלי בתיהן. הנה מה דמשמע מדבריו דכליו אסור אפי' להם להוציא מביתו לחצר יש להם מקום ע"פ מה שהעלה האבן העוזר בסי' שס"ו מהמהרי"ל ומס' עה"ק להרשב"א ע"ש היטב. אבל מה דמשמע דאפי' להם אסור להכניס ולהוציא (ואפילו כליהם) מביתו לצרכו (ומשמע דמפרש לו לצרכו) וע"ד שפי' בנימוקיו (בראשית כד ז) לזה לא מצאתי לו חבר. ועי' לשונו לקמן בפיסקא בגמרא:

רש"י ד"ה אילימא. והשתא קאמר חומרא אחריתא דאע"ג כו'. נ"ל דר"ל ונ"מ גם כן לענין פסי ביראות דעסיק בם. דאף דמיקרי ג"כ הוקף לדירה כמש"כ בסוף מתניתין דר"פ. מ"מ לא הותר בטפי מב"ס וכר"י שם. דאלת"כ מדוע שביק חומרא המבוארת בדבריו. והוא דאף בב"ס לא הותר אלא ע"י שומירה כו' דבזה פליגי עליו ר"י ור"ע דאמרי אפי' אין בה כו'. ונקיט חומרא די"ל דאף ר"י ור"ע מודו בה. עי' בתוס' ושו"ע שנ"ח ס"א בהגה: