רש"ש על חולין צ.

גמרא אימר דשמעת לי' לר"י בטמאה כו'. מה שנסתייע המהרש"א מהתוס' דמשמע להו דהאי תנא כו' כסתמא דסיפא. ל"ד במחכ"ת דהתם אפי' כר"י לא אתיא דגם הוא ל"ק אלא מטעם דמבני יעקב נאסר משמע דמודה בזה לת"ק דאיסור טמאה חייל עלי':

רש"י ד"ה ומשנינן. כדקתני מתניתין והלא לבני נח כו'. במשנה איתא לבני יעקב. ועי' תד"ה קדשים. וברש"י לקמן (ק ב) בסה"ע:

רש"י ד"ה ואב"א. משום דאיהו קדים דנוהג בשליל. תימה דאף אם א"נ בשליל. הרי קאתו בהדי הדדי וכדפי' במבכרת:

רש"י ד"ה להעלותו. דלא כתיב ולא יאכל המזבח. עי' מהרש"א. ול"נ משום דלהעלותו משמע בפשיטות אפי' בפ"ע וכדאמר בל"א כאן לחלצו כאן להעלותו. וזה לא שמעינן מדרשה דרבי אלא מדר"ח:

תד"ה אלמא. ובקונטרס פי' לקמן כו'. ליתא לפנינו:

תוס' ד"ה קדשים (בסופו) . וא"ת כו' דאיתוסף איסור גיד לגבוה כו'. ק"ל דוולדות קדשים לא משכחת בעולה. וגיד אינו באימורים דסלקי לגבוה ואסור משום דכל שממנו לאשים בבל תקטירו:

תוס' ד"ה הכא (בסופו) . אלמא דליכא איסור חלב במעי אמו. כצ"ל: