רש"ש על חולין עד.

רש"י ד"ה אכלו לזה. האבר המדולדל. עמש"כ המהרש"א בכוונתו. ותמוה דכיון דבבשר מן החי יש איסור לאו כדלקמן (קב ב) למה לא יתחייב מלקות בבשר הפורש מאמה"ח:

רש"י ד"ה דעובר חי. מה שהביא המהרש"א ראיה דלא שייך לומר על עובר מת דיש במינו שחיטה אגב אמו. מהא דל"א לקמן בן ח' מת יוכיח ע"ש. הוא תמוה דהאיך יסיים עליו אין שחיטתו מטהרתו דביה גופיה ודאי לא שייך שחיטה כיון דכבר מת. ונוכל לפרש דבן ח' חי דקאמר קאי אסוף דינא (ר"ל על אין שחיטתו מטהרתו) ושאע"פ דיש במינו שחיטה דקאמר היינו בין חי ובין מת:

תד"ה נפ"ל מדרב (כצ"ל)

יהודה. ומיהו סוגיא דהתם לא אתיא כתנא דברייתא כו'. כצ"ל:

במשנה ומוציא את דמו. כתב הר"ן אע"ג דחלבו מותר מכל בבהמה תאכלו (עי' לקמן (עה) תד"ה מה) מ"מ דמו כיון דמשקה הוא לא נפיק משריותא דכל בבהמה תאכלו כו' כיון דאיכא לאוקמיה אמידי דבר אכילה לא מוקמינן לי' אדם. וק"ל מהא דאמרי' בשבועות (כב ב) שבועה שלא אוכל ושתה חייב כו' ואב"א קרא שתיה בכלל אכילה כו'. והרי התם איכא לאוקמי ג"כ שבועתו אמידי דבר אכילה גרידא ואפ"ה אמרי' דשתיה בכלל:

רש"י ד"ה טעון שחיטה. דחדשים גרמי כו'. עיין ברא"ש לקמן בפלוגתא דריו"ח ורשב"ל (בד' עה). ולעד"נ דט"ס ברש"י וצ"ל דחדשים ואוירא גרמי כו' וכמש"כ לקמן (בע"ב) בד"ה למעוטי חלבו וגידו ובדבור הסמוך לו בסופו: