רש"ש על חולין עב:

במשנה מה מצינו בטרפה כו'. נראה דלהכי ילפי מטרפה משום דהיקשן הכתוב כדלעיל בר"פ:

גמרא אמאי טומאת בה"ס היא כו' לימא ר"מ לטעמיה כו'. וקשה דלחכמים דאמרי מגע טרפה שחוטה מא"ל. וצ"ל דבמוקדשין החמירו לטמא בה"ס כמו שהחמירו בהם לענין טרפה ששחטה דלטמא. אבל נראה דלמסקנא דטמא משום שעת פרישתן או משום חבורי אוכלין דכמפרתי דמי. אפי' במוקדשין נמי בה"ס לא מטמא. וכדמוכח ההיא דכיצד צולין שהביאו התוס':

רש"י (במשנה) . מה שרץ אין שחיטתו מטהרתו דכתיב בהו טמאים הם לכם. פסוק זה לא נמצא בשרצים. ובת"כ הגי' כל הנוגע בהם (במותם):

תד"ה טהור. דהי' שם פשוטי כ"ע מפסיק כו'. ק"ל דמה נפשך אי בחזי למדרס אף פשוטי כ"ע מתטמאים כדאיתא בבכורות (לח). ואי בדלא חזי למדרס אפי' אית ליה בית קבול נמי לא מיטמא מדרס ואינו אלא ראשון בנגיעתו ואינו מטמא לבגד:

תד"ה אלא. והניחם בביסא. כצ"ל:

תד"ה בשעת. ודוחק לומר כו' לא היה באבר כדי לעלות ארוכה. לכאורה תמוה דמה בכך דאין בו כדי כו' דמ"מ מטמא במגע כדתנן בפ"ק דכלים מ"ה ובפ"ב דאהלות מ"ג דאמה"ח שאין עליו בשר כראוי מטמא במגע ובמשא ואולי י"ל דדוקא באמה"ח מאדם הוא דמטמא במגע אפי' שאין בו בשר כראוי דילפינן ליה מקרא בנזיר (ר"ד נד) ועיין בפי' הרמב"ם והרע"ב בכלים שם. משא"כ באמה"ח דבהמה אי אין עליו בשר כראוי אין בו טומאה כלל: