רש"ש על חולין עא:

רש"י ד"ה דלמטה. וכגון כו' ולא טמאו בכניסתו במגע. מוכח מדבריו דס"ל דאף במגע נבלה מטמא בגדים וכשיטתו לעיל (כט ב) ועמש"כ שם. ובלא"ה לחנם נדחק דבפשוט י"ל כגון שהחליף בגדיו. וע"ד דאמרי לעיל (ר"ד ל). או כגון שטבל אחר כניסתו:

תד"ה אטו. ומה כ"ח כו' שאין גבו מציל כו' מלטמא מציל כו' מליטמא תוכו ש"א שמציל כו' מלטמא א"ד כו'. כצ"ל:

בא"ד ואילו בתוספתא דאהלות תני כו'. הוא שם פט"ו:

תד"ה בלע. ועוד אי בטומאת שרץ א"כ לא הויא אלא ראשון כו'. אכתי קשה דלמא מיירי בנטמאה בטמא מת בין שהוא אדם ובין שהיא כלי דלא הות הטבעת אלא אה"ט דלא מטמאה במשא כדאיתא בריש כלים. וא"ש טפי דלא נקטה המשנה הזאת ג' וז'. דאם נטמאה במת גופי' הי' צריך האדם הזאה גו"ז ג"כ כמש"כ התוס' בסוף דבור הסמוך לקמן:

תד"ה כי (בדף הסמוך) . וקשה לפי' כו' וטומאתה בוקעת ועולה כו' וה"נ טבעת שנגעה במת כו' לטמא במשא. נ"פ שדעת רש"י כדעת הרמב"ם בפ"ה מהל' ט"מ הי"ג דכלים הנוגעים במת אינן מטמאין לא באהל ולא במשא. אלא דקשה לשיטתם איך הוה ס"ד דרבא לאתויי מכאן ראיה לטומאה בלועה דאינה מטמאה: