רש"ש על חולין סג.

גמרא ת"ר עורב זה עורב כו'. מה שנדפס בגליון גי' הרי"ף. ברי"ף (וכן ברא"ש) לא הובאה ברייתא זו כלל. גם מש"כ בסופה למינהו להביא סנונית לבנה. תמוה דבעורב לא כתיב רק למינו. וראיתי גי' זו בת"כ ושם איתא בסופו למינו להביא את הסנונית. והוא כמו דאר"א לעיל (סב) ד"א למינו (כדהוגה שם בגליון והוא מהרש"ל) להביא סנונית לבנה. ועי' ברש"ל כאן וגם בו ט"ס:

שם וכ"ת דאה דכתיבא בויקרא כו'. כצ"ל:

שם א"ה עשרין ושית הוו. ק"ל דלפי מאי דס"ד השתא ה"ל למיפרך כ"ז הוו שהרי במ"ת כתיב ג"כ למינה אדיה. וכן לקמן (ע"ב) בהא דר' אבהו דקאמר מכלל דדיה לאו היינו איה ור"ל בכדי שיעלה מספרם לכ"ד (עמש"כ שם) יקשה דלפ"ז יעלה המספר לכ"ה עם למינה דדיה. ולקמן דאמר אביי להוכיח דאיה ודיה אחת היא דאי ס"ד תרתי אינון כו' ומ"ש התם דכתיב למינה אדיה. והוסיף שם רש"י וגרעה למינה דאיה. וק"ל דהעיקר היינו דגרעה כו' חסר מן הספר. ונלע"ד משום די"ל דאף דנאמר דאיה ודיה תרתי אינון מ"מ למינה דידהו אינו מרבה אלא חד דהוא מין איה וג"כ מין דיה. והוא ע"ד שכ' התוס' בפסחים (לה) על כוסמין דהוא מין חטים ואף מין שעורין. ובאביי נראה דל"ג מכדי מ"ת לאוסופי הוא דאתא וכמו דליתא לקמן בדר' אבהו. והסופרים השתבשו והוסיפו משגרת לישנא דלעיל גבי דאה וראה ונכון בס"ד:

רש"י ד"ה דשכיחי וד"ה פרס. צ"ל הד"א:

רש"י ד"ה בדייא. כמו בדאה. כ"ה הגי' בע"י:

רש"י ד"ה אטו קמן. כיון דלמינו נמי כו'. כצ"ל:

תד"ה נץ. ואינו דאותו קוק"ו בחזקת טמא כו'. עמש"כ שם (קמ ב) דמוכח ע"כ שיש ג"כ קורא טמא:

בא"ד ורבנן ל"פ אלא מפני דרובץ על ביצים שאינן שלו כו'. ע"ש בפרש"י דלא פטרי אלא מפני שהוא זכר ואם כתיב בקרא. אבל בקורא נקבה מודו. ומזה ה"ל להוכיח דע"כ טהור הוא: