רש"ש על חולין סא.

רש"י ד"ה תורים (בסופו) . וסיפא לקמן מפרש לה. (לפי גירסתו לקמן בע"ב בסופו) לא מפרש לה הגמרא מידי אלא רש"י מעצמו מפרש לה. וזה לא יתכן שיכוון כאן להואית דגרסי שכתב שם שהרי דחהו בשתי ידים שם. לכן נראה להגיה אפרש לה. או דאיזה תלמיד כתב זה עה"ג והכניסוהו אח"כ בפנים:

רש"י ד"ה עוף הבא לפנינו כו'. ובלבד שיכיר בו שאינו מכ"ד הכתובים. ל"ד שהרי נשר ודאי אינהו:

תד"ה מה. והנך כ"ד האמורין איכא בכולהו כו'. כצ"ל. או לגרוס כלשון רש"י שלפנינו:

בא"ד התם בעי למימר אין מספר שנוכל להכיר כו'. וע"ש בתוס'. וק"ל דמ"מ מאי פריך דלמא ה"ק דאע"פ שמכיר כל הכ"ד וזה אינו מהם אפ"ה אסור לאכלו עד שיבדקנו וימצא בו חד סי' טהרה דשמא הוא מאותן הטמאים שאין להם סי' טהרה כלל שאין להם מספר:

תד"ה הדורס. וקשה לר"ת דהא אפי' תרנגולת עושה כן. מעולם לא ראינו לתרנגולת שתגביה ברגלה המאכל לפיה. והר"ן הביא קושיא זאת דר"ת על פרש"י דלקמן (סב) בד"ה וה"מ דלא דרס ועי' ב"י:

בא"ד ומפרש ר"ת דורס ואוכל מחיים ואינו ממתין לה עד שתמות. וסיים הר"ן ואע"פ שתרנגולת אוכלת שקצים ורמשים בעודן חיים אין זה קרוי' דריסה. ונראה דר"ל דדוקא דורס דהיינו שמכה את הבע"ח בצפרניו קודם שיאכלנו וכדמסיים בפסחים שם אף ע"ה מכה ובועל משא"כ תרנגולת דבולעתן חיים מבלי הכות אותן קודם. ודע שבט"ז ר"ס פ"ב יש ט"ס בהעתקת פי' התוס':

תד"ה כל שיש. וא"ת ול"ל למינקט הכא כל ג' סימני טהרה כו'. פשוט דקושיא זה כש"כ דקשה לפרש"י:

בא"ד וכ"ת דלא הוה ידעי מאי ניהו אותו סימן טהרה כו'. כצ"ל:

בא"ד כדאריו"ח לדידי חזי לי שלך וכו' לדידי חזי לי רחם כו'. לפנינו לקמן ליתא בהאי לישנא:

בא"ד והואיל ומכירין אותן כו'. כצ"ל:

בא"ד שאין בכולן וסימן אחר עמו. כצ"ל: