רש"ש על חולין ס.

גמרא יומא דחד ממשמשי דקיימי קמי' כו'. כצ"ל:

שם בעינא דאיצבית ליה כו'. הוא מלשון צביתו לי' זוודתא ר"ה (יז) דהוא לשון הכנה:

שם לגודא דרביתא. כצ"ל בו' כמו אגודא דנהר פפא (יומא עז ב) וכמו שתיקן הגרי"פ בגיטין (עג):

שם אר"נ בר יצחק מקרן כתיב. כצ"ל וכ"ה בע"ז ועי' מה שציינתי במגילה (טו ב):

שם אל תקרי צבאם אלא צביונם. לפירוש התוס' בר"ה (יא) בד"ה לקומתן (והוא כפי' הערוך שהביאו כאן) נראה דפי' צביונם הכנותם ותיקונם כמש"כ לעיל:

תד"ה הרכיב. והרכבת האילן אסורה מדכתיב בהמתך כו'. כצ"ל ומלת את למחוק:

בא"ד א"נ אפי' בארץ מבע"ל לר' יאשי' דאמר עד כו'. משמע דמפרשי דלדידיה בחטה ושעורה אינו לוקה משום כלאי זרעים. ולא כן כתבו לקמן (פב ב) ובש"ד:

בא"ד דאמר בהקומץ זוטא קנבוס ולוף אסרה תורה כו'. תמוה דהתם קאי על כלאי הכרם וטעמא כדפרש"י שם שהם דומים לכרם. ועי' בספ"ה דכלאים ובתוי"ט שם אבל לענין כלאי זרעים כל ב' מינין חלוקים הוויין כלאים:

בא"ד דלמינהו איסור כלאים משמע כדמוכח בסוף שור כו'. לכאורה גם מבעיא דרבינא דהכא מוכח כן. ומה להם להביא ממרחק: