רש"ש על חולין ד.

גמרא יו"נ נמי כעומד ע"ג דמי. נראה משום דעומד ע"ג אין פירושו שרואה שחיטתו איך הוא שוחט. אלא כיון דעומד ע"ג הוא מירתת ושחיט שפיר. ולכן קאמר דיו"נ נמי מירתת כעומד ע"ג:

שם במכניסן תחת כנפיו. לכאורה קשה דהא כותי לא חייש לספיקא כמש"כ רש"י סוף פרק דם הנדה בסד"ה אילן המיסך וז"ל משום דלספיקא לא חייש ותולה הספק באחרות. אבל עי' ברש"י שם במשנה שכ' וספק נינהו ומדרבנן וכותיים ל"ל. משמע דדוקא מפני שהוא דרבנן לא חיישי וע"ש בתד"ה אילן. אבל לספיקא דאורייתא ודאי חיישי. לא מיבעי' אם אין שם אלא אחד דנשחט שפיר דרובא דאיסורא. אלא אפי' מחצה ע"מ נמי ספיקייהו אסור מה"ת דהא בכה"ג מביאין אשם תלוי לכ"ע דאיקבע איסורא:

שם אלא כיון דאחזיקו בהו (ר"ל הכותים) אחזיקו בהו (החזיקו ג"כ החכמים בהו למיסמך עלייהו). כ"נ הפי' מדברי רש"י:

רש"י ד"ה שאין בקיאין. א"י לשומרה ולהבחין בין שיאור לסידוק. לכאורה הא לדידן תרוייהו אסירי עי' בפ' א"ע (מח ב) במשנה. ולר"מ שם (מג) אפי' שיאור האוכלו בארבעים:

רש"י ד"ה מהו דתימא. מידי דהוה אקמחין כו' דתנן הקמחין כו'. עי' פסחים (מ) דמימרא דר"ה הוא. וגם מוכח שם להדיא דל"ג קמחין רק בציקות לחודא:

תד"ה מצת (בסופו) . וי"ל כגון שלא אכל כו' כל הלילה. אינו מדוייק דלפ"ז אימתי יצא ישראל יד"ח. וביותר לאותן הפוסקים כראב"ע דזמנו אינו אלא עד חצות עי' שלהי פסחים. ודוחק לומר דהישראל יצא יד"ח בה בליל יו"ט שני ש"ג: