רש"ש על חולין ג:

גמרא בד"א ששחטו לפנינו ב' וג' פעמים. נראה דר"ל ב"פ לרבי וג"פ לרשב"ג ביבמות (סד ב) וכה"ג כתבו התוס' בשבת (ס ב) ובנדה (לז ב) ע"ש. ורש"י לעיל בד"ה ואע"פ שאינן מוחזקין דנקיט ג"פ הוא אליבא דהלכתא:

שם כולהו כרבינא ל"א כו' רוב מצוין א"ש מומחין הן. הנה חזינן דלא רצו לפרש מתני' דלא אליבא דהלכתא אף דפליגי תנאי בהא מילתא לקמן (יב) להס"ד ע"ש. לכן תמה אנכי על הרע"ב שפי' המשנה כרבינא וסיים ולית הילכתא כי האי מתניתין כו' דרוב מצוין אצל שחיטה מומחין הן כו':

ד"ה מותר. נראה דצ"ל מותרת וקאי ארישא בעומד ע"ג דמותר אפי' לכתחלה לאביי כדא"ל ולרבא כדא"ל כדאיתא לעיל:

תד"ה דליתיה. תימה דמשמע כו'. ול"נ דלהכי לא קאמר דבדקו ליה ולא ידע דהא בזה לא איירי ברישא. ועי' לשון רש"י לעיל (ב ב) ד"ה ואלא אטמא:

תד"ה מאי טעמא. תימה כו' ומפרש רבא כו' לאתויי ישראל מומר כו'. ולעד"נ דכוונת רבא שם למומר להכעיס וביוצא ונכנס ודומיא דהכל שוחטין דרישא דמיירי בכה"ג אליבא דאביי. וזה דלא כהתוס' בדבור הסמוך לעיל דמומר להכעיס פסול מטעם וזבחת מה שאתה זובח כו'. אלא כמש"כ רש"י דמועד לנבל. והא שכתב התוס' לעיל דגבי מומר ל"א דמירתת. היינו דוקא בלתאבון. וא"ת א"כ אמאי לא מוקי לקמן (דף ד ב) ברייתא דהכל שוחטין ואפי' ישראל מומר. במומר להכעיס. י"ל דא"כ ה"ל לאתנוייה אחר כותי דתרוייהו בחדא גוונא מיירו ביו"נ. ולא לאפסקינהו בערל. ועי' בהגראז"ל ביו"ד סי' א' סקי"ז שיישב קושייתם ג"כ ובדרך אחר נאות: