רש"ש על חולין מא:

גמרא ואם עשה כן צריך בדיקה אחריו. הרמב"ם בחבורו פי' דאסור לאכול משחיטתו עד שיבדקו אחריו כו'. והרשב"א תמה דא"כ ה"ל למיתני שחיטתו פסולה כמו באינך בבא דמתניתין. ובתור"ע תירץ בשם טה"א דאי הוה תני שחיטתו פסולה הוה משמע דאותה שחיטה לבדה פסולה ואילו בזה כל שחיטתו לעולם פסולה עד שיבדק. וק"ל דה"מ למיתני שחיטותיו פסולות כדתני בבכורות (כט) הנוטל שכרו לדון דיניו בטלים. להעיד עדותיו בטלין. ודקדק הר"ן מל' זה דכל דינין שדן וכל עדיות שהעיד בטלין. וי"ל דל' זה הי' משמעו דגם מה ששחט למפרע פסולות כמו התם ובאמת אף להרמב"ם אין פסול אלא מכאן ולהבא:

במשנה השוחט לשם עולה כו' שחיטתו פסולה. ק"ק לישנא דפסולה דמשמעה דהוי' כנבלה כמו לעיל (יח) במשנה ב"ש פוסלין ע"ש בגמרא ועי' בתוספות ר"פ דלקמן והא אפי' קדשים ממש בחוץ הוי שחיטה לטהרה מידי נבלה כדאי' בזבחים (סט). ועי' בפ' דלקמן מ"ב בתוי"ט ד"ה וחכמים פוסלין:

גמרא א"ר אבהו באומר לשם חטאתי. ובתוי"ט איתא כי אמר זו לחטאת פסולה וע"כ ט"ס הוא וצ"ל לחטאתי ביו"ד:

שם לאתויי עולת נזיר כו' אימר נדר בצינעה. ק"ל א"כ אפי' חטאת נזיר נמי. ודע דבעולת נזיר נראה דבעינן נמי שיאמר לשם עולת נזירותי כבאינך:

רש"י ד"ה אשם תלוי. כסבור שבא על אשתו ול"י למחר כו'. כצ"ל ומלת ונחלף למחוק:

רש"י ד"ה הואיל והפרשתו כה"ש. וקי"ל דשלמים הוא ואמרי קשחיט שלמים כו'. ק"ל דהאי ודאי בעי עקירה לכ"ע דלא גרע מהיו בעלים טמאי מתים דלעיל (ל):

רש"י ד"ה לשם תמורת זבחי. דהיכא דאין לו זבח כשרה ולא חיישינן כו'. כצ"ל:

תד"ה ור"ש (בסופו) . לשוחטה בעבר הירדן. עמש"כ בנשא מ"ר פ"ז במ"ת בס"ד: