רש"ש על חולין כה.

רש"י ד"ה מיטמאין מגבן. עליו משמע דנגע כו' ול"ש אוירו. עי' רש"א שנדחק. ויותר נראה דט"ס הוא וצ"ל ל"ש תוכו. שהרי כתב דמשמעו דנגע:

רש"י ד"ה הא יש צמיד. שמצומדת מגופתו כו'

ובד"ה פתיל. פי' מגופה. הוא סותר א"ע למה שפי' בחומש דשם פי' איפכא. והגראז"ל בחומש ובא"ר פ"ט דכלים מ"ז הסכים לפי' שכאן:

רש"י ד"ה תוכו ולא תוך תוכו. דאי משום דנגע בחיצון כו' ואין כלי מקבל טומאה אלא מאה"ט ואי משום כו' באויר כ"ח כו' אבל כלים אין מיטמאין כו'. אינו מדוייק דתרווייהו חד טעמא הוא משום דאין כלים מטמאים אלא מאה"ט. ומהא דאין מטמאין מאויר כ"ח הוא דשמעינן לה כמו שפי' בפסחים שם (ריש ע"ב) ובשבת (ס"ד קלח):

תד"ה ואפי' (בסופו) . דלא מינה לא מחריב בה והתניא אפי' כו'. כצ"ל:

במשנה טהור בכ"ע. בהעתקת התוי"ט דברי התוס' דשבת נפלו בה שבושים הרבה וראה בתוס' שם לתקנה:

רש"י ד"ה להטיח בטונס. וכדאמר בסנהדרין משישפשף כו'. וכן הביאו התוס'. ומשנה היא בכלים פט"ז מ"א. ועמש"כ בתמורה (יט ב):