רש"ש על חולין כב.

רש"י ד"ה השתא. דחילוק לגמרי משמע כו'. עי' מהרש"א. ועמש"כ לעיל בד"ה ודע:

בא"ד דלגמרי איתקש מליקה להקטרה. כצ"ל:

רש"י ד"ה משלו ולא משל מעשר. ואפי' לר"י דאמר מעשר ממון הדיוט כו'. נ"ל דאתי בזה ליישב מש"כ התוס' בד"ה כמשפט דלפרו ל"צ מיעוטא דתיפוק לי' דאינו לאכילה (וכן הקשו דל"ל כמשפט לעולת העוף). והוא עפ"י מש"כ התוס' ביבמות (עג) בד"ה נכסי כהן דלמ"ד ממון הדיוט הוא מותר ליקח ממנו מלבוש אף דאינו לאכילה:

בא"ד וכתיב ביה אצבע וכהונה והזה באצבעו כו'. אבל כהן אין כתיב שם רק דקאי על אהרן דכתיב לעיל מיניה והוה כמו דכתיב כהן. או דסמיך על וכפר הכהן דסוף הפרשה. אבל א"צ לכ"ז דאצבע לא בעיא כהונה אף לר"ש כדמסיק בסמוך. אולם בריש הסוגיא פי' דבחטאת גופה כתיב ולקח הכהן כו' באצבעו:

רש"י ד"ה כל מקום. ובעולת נדבה כתיב כהן והקריבו הכהן. כצ"ל:

רש"י ד"ה מול עורף. דאי מצטרכא לן היקשא למול עורף כו'. ולעד"נ משום דא"ת דכמשפט אתי נמי למול עורף א"כ מאי חזית לאוקמי היקשא דכמשפט לב' דברים (ואף דתברא לגזיזי' קרא דוהקריבו) והיקשא דומלק והקטיר רק לד"א אימא איפכא:

ד"ה ה"ג כו'. כשמתחילין כו' כך מפרש בגמרא כו'. בגמרא לא נמצא זה. ונ"ל דה"ג הוא ר"ת הגהה. וכך מפרש בגמרא ר"ל דכך פי' רש"י בגמרא. דכ"ה לקמן (ע"ב) בפירושו בד"ה תחלת הציהוב: