רש"ש על חולין יט.

גמרא והלכתא כרחב"א דקאי ר"נ כוותי'. מה שהקשה המהרש"א דתיפוק לי' דכל עדות הלכה היא. נ"ל משום דברחב"א אינו מפורש עד היכן הוא מכשיר לכן קאמר דהל' כוותי' במאי דקאי ר"נ כוותי' (רק דעל רש"י קשה דתיפוק ליה דהש"ס פסק להדיא כוותי'. וגם זה הלשון דכל עדות הלכה וכ"כ הה"מ בפי"ז מהל' מלוה ה"ב בשם הר"מ דסוגיין בעלמא דכל העיד הלכה היא. ל"מ בעניותי בש"ס אלא הלשון דתנן בבחירתא כוותי' וזה אינו שנוי שם). אבל ק"ל דהא כבר פסק לעיל והלכתא משיפוי כובע ולמטה כשרה כו' ול"ל לכופלה. לכן נלע"ד דהא דלעיל איננה מסתמא דגמרא אלא מדברי מר בר"א והכי פירושו מר בר"א אמר דהכי דרש מר זוטרא פגע כו' שייר בחיטי טרפה אבל הלכתא כו'. ונ"ל עוד ראיה דז"א מסתמא דגמרא. דבכ"מ לא פסיק הלכתא אלא באחרונה אחר הבאת כל הדעות החולקים בזה. והכא מייתי אח"ז עוד דעת ר"נ. אך כ"ז הוא לגי' רש"י במר בר"א. אבל לגי' התוס' קשה. וענ"ל דלגי' רש"י ע"כ צ"ל דהאי והלכתא כו' הוא מדברי מר בר"א דאלת"ה א"כ אין הלכה כמותו בכאן. ולקמן (עו ב) כ' רש"י דבכ"ד קי"ל כוותיה בר מתרתי כו' ועי' בש"כ חו"מ סי' מ"ו ס"ק קי"ז. אבל לרב האי ור"ג שהביאו התוס' ביומא דבכולי הש"ס לית הל' כוותי' ע"כ מפרשי דהאי והלכתא הוא מסתמא דהש"ס וגרסי גי' רש"י במר בר"א וצ"ע:

רש"י ד"ה לא חילק. לשון מבולקה. הוא בנחום ב':

תד"ה אר"ה. דארעא ישראל. כצ"ל עי' מגילה (כב):