רש"ש על חולין טז.

גמרא הא בסרנא דפחרא כו'. הערוך הביאו בערך סדן בד':

שם דאר"פ האי מאן דכפתיה לחבריה ואשקיל עליה כו' חייב. לכאורה אפי' היה כפות ועומד שם ואשקיל עליה בידקא דמיא ומת מכח ראשון ג"כ חייב. דהא אכפיתה ליכא שום חיובא דאז לא היה סוף מים לבא כמש"כ התוס'. ועיקר החיוב הוא על דאשקיל עליה המים דהוי כחצו. והא דנקט דכפתיה הוא לרבותא דסיפא דאפי' בכה"ג בכח שני פטור. אבל לא כן משמע דברי הרמב"ם בפ"ג מהל' רוצח וצ"ע:

שם מנין לשחיטה שהיא בתלוש שנאמר ויקח את המאכלת כו'. ועי' בתוס' דדייק מדלא כתיב ויכין. וקשה דלשון הכנה לא שייך אלא בדבר שיצטרך לו אח"כ לא בזמן שהוא בו עתה. והכא הלא לקחה לשחוט בה עכשיו. ועוד הלא מצינו לשון קיחה גם במחובר כמו ויקח את כל ארצו מידו וכן טובא. וזה י"ל כמו דאמרינן בב"מ (נו ב) על הא דפריך שם מהאי קרא דע"כ ידו פי' רשותו. על הא דדרשינן מיד עמיתך דבר הנקנה מיד ליד דהיינו מטלטלין. ומשני כל ידו ידו ממש הוא וש"ה דלל"ה אלא רשותו. וה"נ נימא הכי כל קיחה קיחה ממש היא וש"ה דלל"ה. אבל קשה גבי מילה מצינו ג"כ ותקח צפורה צור נימא נמי דפסול במחובר ולא אשתמיט שום דוכתא לאשמעינן דפסול בה מחובר. ועוד פריעה תוכיח דנהגו בצפורן. ועי' בע"ז (י ב) בעובדא דקטיעה בר"ש. לכן היה נלע"ד דט"ס הוא בגמרא וצ"ל קרא קמא ויקח בידו את האש ואת המאכלת וילכו כו'. וע"כ תלושה היתה כיון שהוליכה אתו. וא"ש לפ"ז מאי דדחי זריזותיה דאברהם קמ"ל. ולשון התוס' מדכתיב לשחוט את בנו כו' יש לדחוק קצת. אולם בב"ר ראיתי ג"כ דרשה זו על הקרא השני כמו דאיתא לפנינו בגמרא:

רש"י ד"ה בכח ראשון. ובתחלת גלגולו שחט כו'. ובד"ה בכח שני כ' לאחר שגלגלו כו' פעם ראשונה ושניה לכאורה דבריו סתרי אהדדי. ולשון הטוש"ע דסביבה ראשונה נקראת כח ראשון ע"ש ולפלא שלא העירו האחרונים בזה:

רש"י ד"ה לענין הכשר. אע"פ שלא ידע כו' ואין ניחא ליה כו'. כצ"ל:

תד"ה אבל. דהא כופף (קומתו) [קמתו] ש"ח כו'. כצ"ל: