רש"ש על חולין קמ.

רש"י ד"ה והא בהדיא כתיב. נבלה וטרפה ל"י לטמאה בה. בפיה"ת פי' בעצמו לענין הטומאה הזהיר הכתוב כו' ע"ש. ומדוע סני ליה קרא דובשר בשדה טרפה ל"ת דאייתא ליה הגמרא לעיל בר"פ א"ט:

רש"י ד"ה אלא בשחוטה. ויכול לשורפה אחר שחיטה. משמע להדיא דס"ל דדוקא בבהמה כתב קרא לפי חרב אבל עוף הוא בכלל ואת כל שללה כו' ושרפת באש כו'. אבל הרמב"ם בפ"ד מהל' עבודת כוכבים ה"ו כתב והורגין כל נפש חיה כו' וכ' הכ"מ מקרא מלא הוא ואת כל בהמתה וה"ה לשאר נפש חיה ואפשר דמכל נפקא. ודבריו תמוהין א) מש"כ וה"ה כו'. הלא בכלאים דהרבעה כתיב בהמתך ואיצטרך למילף בגז"ש בהמתך בהמתך משבת לרבויי עוף (ב"ק שלהי פ"ה). ב) מש"כ דמכל נפקא. הלא בב"ק שם מסיק דבשבת גופי' לא הוה מרבינן מכל לרבויי עוף אי לאו דבדברות ראשונות לא כתיב כל ובאחרונות כתיב כל ש"מ רבויא הוא ע"ש. ג) דנזדקר טעות לפני מרן ז"ל דבקרא לא כתיב כל אצל בהמתה. והרמב"ם אולי מצא זה בספרי זוטא. ואפשר להשוות דעת רש"י והרמב"ם והוא דתרוייהו עבדינן דאחר הריגתם בחרב היו נשרפין ג"כ וכמו דמצינו בעכן לפי' תרגום יהונתן ביהושע (ז כה). ובזה א"ש מש"כ התוס' בסד"ה למעוטי דלשריפה קיימא וכ"ה הגי' לפני המהרש"א ע"ש. ודלא כהמגיה בגליון דצ"ל דלהריגה. אך עומד קצת לנגדי הא דדרשינן בחלק (קיב) תקבץ ושרפת כו'. יצא זה שמחוסר כו' וה"נ מחוסר הריגה:

תד"ה למעוטי. דלא ממעטינן ממשקה ישראל אלא כו' שלא הי' להם שעת הכושר כו'. עי' במנחות ו' תד"ה כתב ובתמורה (כח) בד"ה טול:

תד"ה שלא. צ"ע היאך משמע זה מטהורות. הנה לר"ל שם בקדושין דנאסרות משעת לקיחה ומוקמינן ליה שם כתנא דבר"י דהכא ודאי דמשולחת אסירא עד השילוח. ואפי' לריו"ח דאמר שם משעת שחיטה הא פי' התוס' שם דגם המשולחת נאסרה משחיטת חברתה עד השילוח:

בא"ד וי"ל דרבא כו'. כצ"ל: