רש"ש על חולין קכח.

גמרא דלמא שני ליה לר"מ בין טבו"י לשאר טומאה. הן שם ברישא דהך אוכל שנפרם איתא כל ידות האוכלים שהם חבור באה"ט חבור בטבו"י. וצ"ל לפ"ז דר"ל אבל באוכל שנפרם חלוק טבו"י משאר טומאות. וכש"כ לפי מאי דמשמע מפרש"י דאוכל שנפרם אינו מטעם יד אלא משום חבור אתינן עלה א"ש טפי וכן המשניות הבאות אח"ז כולן הן משום חבור. ושחלוק בהן טבו"י משאר טומאות:

שם תניא רבי אומר א' טבו"י כו' ודלמא לרבי ל"ש ליה ולר"מ שני ליה כו'. בתוספתא שם פ"ב איתא על הך פלוגתא דאוכל שנפרם ר' מאיר אומר אחד טבו"י כו' והעתיקה כן הר"ש שם. והנך רואה מסוגיין דע"כ ט"ס שם וצ"ל רבי אומר:

רש"י ד"ה מוחלפת השיטה. כאן בטבו"י (כן העתיקו התוי"ט שם) החליף כו' אבל בעלמא כו'. משמע לכאורה דר"ל דרק בטבו"י מיקל אבל בשאר טומאות מחמיר. ותימה דא"כ מאי פריך הש"ס דלמא ש"ל כו' הלא ריו"ח עצמו משני כן. וי"ל בדוחק ועתוי"ט שם:

רש"י ד"ה ומהדר הש"ס. אע"ג דמיקל ר"מ בטבו"י שהוא טומאה דרבנן. תמוה דהרי טבו"י הוא פוסל אה"ת מה"ת וכדפריך הש"ס בשבת (יד ב) בפשיטות טבו"י דאורייתא הוא. וכדמוכיח מקרא בפ' הערל (עד ב עה). וכ"מ בדוכתי טובא. אח"ז מצאתי בגה"ש שג"כ עמד עליו בזה והעלהו בצע"ג. ואולי מש"כ שהוא טומאה דרבנן הוא לתנאי ר"ל באיזה טבו"י הוא מיקל כשהוא דרבנן. וע"ד שהביאו התוס' בפסחים (יד ב) בד"ה התם בשם הירושלמי לפרש טבו"י דבדברי ר"ע במתניתין שם בטבו"י דבה"פ שהוא דרבנן. ואף דבעלמא פרש"י דלהכי הקילו בטבו"י משום דאיקלישא טומאתו (ומהם בפסחים שם) זה מצינו רבות שמחלף פירושו ממקום למקום:

רש"י ד"ה בעי רבה. לר"מ דאמר כו' לענין הכשר בחייה מהו כו' להכניס ולהוציא כו'. לכאורה מצינו לפרש בעייתו ג"כ לענין הכשר:

תד"ה הרי. לקמן כוליא של נבלה בחלבה כו'. ט"ס וצ"ל לעיל (קכו ב). וי"ל בגירסא שלפנינו ויכוונו להא דלקמן (קכט) הא דתניא חלב נבלה כו' טומאתו אגב כוליא כו':