רש"ש על חולין קכא.

רש"י ד"ה באלל דר"י ל"פ. ואתי ר"י למימר באלל מרטקא מודינא דלא הוי בשר באנפי נפשיה לענין נבלות. אינו מדוייק דלענין נבלות אפי' לאצטרופי לא. ובאנפי נפשיה אפי' לענין טומאת אוכלין לא. ואולי דנקיט כן משום סיומא דפלטתו סכין דההוא אפי' באנפי נפשיה מטמא אף בטומאת נבלות:

רש"י ד"ה והכשר. דחלל לא מיקרי אלא כו' ומצואר כו'. עי' לעיל (לה ב) בתוס' סד"ה דם:

רש"י ד"ה זרעים. אינן נעשין אב כו'. כן צ"ל בלא ו':

רש"י ד"ה נבלת עוף טהור. לקבל טומאת אוכלין מהשרץ. עמש"כ בבכורות (י) על דבריו בס"ד:

תד"ה מרטקא. ובעוף אין גידי צואר קשין. אינו מובן דאדרבה מפני שהוא רך בעוף לכן מפגל וזהו דאשמעינן דאע"ג דבמתני' תני דאלל אינו מפגל ולא מתפגל דזהו דוקא בבהמה דקשה. ושם פי' התוס' דאלל דשם הוא בשר שפלטתו סכין לכ"ע: מש"כ המהרש"א מתני' דהתם כו' ע"ש. ל"ד דקושיית התוס' איננה ממתני' דהיא מתפרשת יפה גם לפרש"י. אלא ממימרא דר"א שם אבל קשה דלמא ר"א ס"ל כריו"ח רביה:

תד"ה והוא. תימה כו' דגבי טומאה שייך כו' אבל משום דבטליה לא משתרי באכילה. אנכי מצאתי לענין איסורא ג"כ ביטול בתרומה וקדשים בפי"א דתרומות מ"ה. ועי' במנחות (סט) בתד"ה דבלע ובמש"כ שם ע"ד:

תד"ה וריו"ח. אלא מיירי כגון שיש בראשו כזית בשר כו'. ל"י מאין להם דבעינן כזית דוקא: