רש"ש על חגיגה ו:

גמרא אלא מ"א מקיים הזבחים כו' (ופרש"י שנזופין היו) שבטו של לוי שלא עבדו ע"ז כו'. מכאן ראיה לפרש"י ביבמות (עב) דנזופין הוו ממעשה העגל ולא כפירוש התוס' שם ממעשה דמרגלים מדקאמר הכא שבטו ש"ל של"ע ע"ז. גם מש"כ עוד שם שעל מעשה העגל אמר הקב"ה סלחתי. תמוה דאדרבה במרגלים מצינו לשון זה ולא בעגל. ובהגהותי לש"ר פנ"א אות ד' במ"ת הארכתי בזה בס"ד:

גמ' שם ושמחה. הב"א כתב דלריה"ג דמוקי ליה לקרא דז"י תחוג דכתיב בפ' ראה גבי חה"ס באא"ע כו' להביא ז"י הפסח במכילתא. משמע נמי שפיר שמחה לפסח מסיפא דהאי קרא והיית אך שמח. וז"א דא"כ היכי דרשינן מיניה בפסחים (עא) לרבות ליל יו"ט אחרון לשמחה והא מבעי' ליה לחוה"מ. אלא ע"כ צ"ל ע"ד שכתבו התוס' בפ' א"נ (סא) ד"ה לעבור דאף דדרשינן לא תגזול באא"ע לכובש שכר שכיר מכ"מ רעך דכתיב גביה דרשינן אגזל ע"ש. והארכתי קצת בכלל זה בכתובות (לד) בס"ד ע"ש:

תד"ה יש בשמחה. ובתוספתא כו'. עט"א בא"מ שכתב דודאי ההיא תוספתא משבשתא היא כו'. ובאמת הגי' שלפנינו הוא ונוהגת כל שבעה ופירושו שנוהגת בכל יום ויום כמש"כ הרב ז"ל בריש דבריו. ודברי תוס' הללו נראה שנשמטו מהתוי"ט לקמן מ"ו ד"ה מי: