רש"ש על חגיגה ד.

גמרא אלא עבדים מנלן כו' הא ל"ל קרא כו'. נראה דהפירכא דעבדים מנלן הוא דר"ה גופי' וכמ"ש התוס' ביומא (עו) ד"ה הני ובש"מ ודע דהרע"ב כתב טעם דעבדים משום דכ"מ שהנשים כו'. ותמוה דשביק טעמא דר"ה מא"פ האדון כו' ונ"מ לח"ע וחב"ח ואף למ"א בח"ע של קטן דלאו בר כפי' הוא כמו שהאריך בזה הט"א בריש מכילתין ומכש"כ דקשה טפי לפירושו ברישא דמתניתין כשיטת הרמב"ם דלמ"א פטור ודוחק לומר דאף שחייב מדאוריי' רבנן פטרוהו בשוא"ת כדי שימהר רבו לשחררו עי' בכ"מ בפ"ב מהל' ק"פ הי"ג. שוב מצאתי להתור"ע שעמד עליו ולפלא בעיני שלא שת לבו למש"כ מהא דפי' ברישא דמתניתין עוד כתב הרע"ב ט"א דכתיב בבוא כל ישראל ליראות ועבדים לאו בכלל ישראל. טעם זה ל"מ בגמרא וגם ק"ל דמישראל אימעוט נמי משוחררים כדהוכיחו התוס' בסוכה (כח ב) וע"כ תצטרך לומר שיש שום רבוי כמש"כ התוס' שם א"כ ח"ע וחב"ח יהא ג"כ חייב מאותו רבוי. שוב ראיתי להרמב"ם רפ"ב מהלכות חגיגה שגם הוא כתב ב' טעמים הללו שבהרע"ב וצ"ע:

תד"ה אלא (בסופו). ואיכא למימר דבכ"ע ממעט קרא. עי' רש"א שנדחק ול"נ דכל זה מהקושי' ור"ל דא"ל דקרא ממעט דאפי' על תנאי לא יביא וא"כ מאי פריך איצטריך כו':