רש"ש על חגיגה ב:

תד"ה לישא (בסופו). אין למדין כו' מן התקוע. פי' בגליון תוקע עצמו לדה"ל לשון זה הוא ביבמות (קט ב) וע"ש:

תד"ה לישא (הב'). ועוד כו' אתי צד עבדות ומשתמש בא"א. עי' יבמות (מה ב):

תד"ה לא תהו (בסופו). ועוד פו"ר אכולהו ב"נ כתיב אף לכנען. עי' רש"א שהניח דבריהם בצ"ע. ובמל"מ פ"י מהל' מלכים ה"ז יישב דבריהם בטוב טעם ע"ש ועל הט"א בא"מ יש להפליא שגם הוא ירד לדעת המל"מ בישוב הירושלמי ועל התוס' כתב שנעלם מהם גמרא דסנהדרין כתמיהת הרש"א:

תד"ה כופין. ול"ד לההיא דריש שבת כו' דהתם פשע בדבר כו'. פשע ל"ד דהא בשוגג מיירי התם ועמש"כ שם (כ"א) ברש"י. ומש"כ תדע דשרינא ריש ת"נ כו'. לכאורה גם שם פשע ששכח ולא הביא כפרתו קודם התמיד כדפרש"י שם:

תד"ה נשים. דהכא תרי עניני כו'. דבריהם סתומים וכבר עמד עליהם התוי"ט אך מש"כ הרב ז"ל ועוד דקטן דפטור מטעם שוטה דפטור מכה"מ והכי איתא בברייתא בזה ל"ד דהברייתא מיירי לענין שמחה אבל בראיה ה"ל לחייב את הקטן מראי' ראיה מהקהל רק דפטור מק"ו דנשים וכמ"ש התוס' לקמן בר"ד הסמוך:

תד"ה חרש. וכן בחולין כו' דהתם הטעם תלוי בכיון שיוכל לאמן ידיו לשחוט. עי' ברא"ש שם וגם נראה דדבריהם כאן סותרים למש"כ בספ"ג דסוכה ד"ה והיודע לשחוט דלדבריהם דלשם ע"כ מיירי ההיא דחולין ביוכל לאמן א"י:

תד"ה המדבר. בב"ר כו'. שם בעניי לא מצאתי. אבל בהיפך אמרו בש"ר פ"ג פקח לראיה ופקח לשמיעה משמע דמפרשי חרש כפשוטו שאינו שומע לבד ופקח דכתיב באמצע בין עור לחרש הוא הניגוד וההיפך לשניהם וכן כוונת התוס' במש"כ דמי שם פה קאי לתרוייהו ר"ל ג"כ לניגוד ולהיפוך ודלא כהרש"א: