רש"ש על חגיגה יח.

גמרא מלאכה ביו"ט מי שרי כו' חוש"מ מי שרי. כצ"ל:

גמ' שם תאמר בחולו של מועד שקרוי מקרא קדש כו'. לכאורה השתא תו לא נצרך לק"ו דהא ממקרא קדש לחוד נ"ל לקמן לר"ע איסור מלאכה כדפרש"י. ואף דגבי ר"ה דריש ליה ר"ע גופיה לקדושת היום (ר"ה לב):

גמ' שם אם בראשון כו' אם בשמיני הרי כבר נאמר שבתון. כ"ה גי' הרי"ף בריש מו"ק. וכן הגיה הט"א מדנפשיה ע"ש:

תד"ה חוש"מ. וכי היכן מצינו איסור דאורייתא מקצתו אסור ומקצתו מותר. לכאורה הא ביו"ט גופיה מצינו מקצתו מותר לצורך או"נ. ואף לב"ה דא"ל מתוך כו'. שלא לצורך כלל מודו דאסור מן התורה לשיטת התוס' (בביצה יב) וכן טומאת כהנים הותרה לקרובים עי' (ברכות רד"כ) בפי' רש"י:

בא"ד ובעי בגמרא כוון ומת מהו כו' דהתם איסורא דאורייתא כו'. עי' בתוס' שם דמשמע דלא הוי גרסי דאורייתא ואפי' לגירסתם הכא נראה דאשיגרת לישן הוא מגיטין. דהכא במועד עדיין לא עביד איסורא כלל כדמוכח בגיטין ע"ש. ונ"ל ליישב דבריהם בהא דהביא הה"מ בפ"ז מהל' יו"ט ה"ד על הא דתנן התם אם כוונו מלאכתם במועד יאבדו. דהרמ"כ פי' בשם הגאונים דר"ל שמונעין אותו מלעשות אותה מלאכה במועד אף שתאבד (וכ"כ הטור וכ"נ דעת רש"י בבכורות ל"ד ב) והריצ"ג בשם הגאונים פי' דהיינו שב"ד מחויבים להפסידה ולהפקירה ונראה דלענין דינא ל"פ. דהרמ"כ מיירי דעדיין לא עשה המלאכה במועד. והריצ"ג מיירי בשכבר עשה מעשה ועביד המלאכה במועד באיסור. ולפ"ז נוכל לומר דגם הגמרא ס"ל ב' הפירושים יחד. ובגיטין מיירי שעדיין לא עשה המלאכה. ובמועד קטן מיירי שכבר עשה ועביד איסורא רק דהאיסור הוא דרבנן ובזה אתיין דברי התוס' לנכון:

בסה"ד והא דאמרינן גבי כותים ות"ל משום לפני עור כו'. נראה כוונתם דס"ל כאן דבאיסור דרבנן ליכא משום לפני עור ודלא כר"ת שם. וע"ז תירצו משום דסמך כו' וה"ל צדוקים מודין בה. וצ"ל דאפילו הכי כותים אין מודין בה כדמוכח התם: