רש"ש על ברכות כ:

גמרא וא"א דרבנן כו' וכל שא"מ בדבר א"מ אה"ר יד"ח. בתור"ע הקשה דת"ל דיוצא השומע בהרהור לרבינא עצמו דס"ל לקמן הרהור כד"ד (ולכאורה רבינא דלק' הוא הקדמון מדנזכר קודם ר"ח) ולי י"ל כמו דמצינו במגילה דקראה ע"פ ל"י. אלמא חזינן דיש קפידא שתהיה הקריאה מכח ספר וא"כ ה"נ י"ל דבעינן שיהיה ההרהור מכח בר חיובא. אבל יקשה דלפ"ז אפי' יענה אחריהם ל"י ותנן בסוכה פ"ג מי שהיה עבד כו' עונה אחריהן כו'. [וכל שא"מ בדבר א"מ את הרבים יד"ח. עי' מה שתמהתי ע"ז הלשון בר"ה (כ"ט) במשנה. ועתה ראיתי גי' הרא"ש כאן אחרים תחת רבים ונכון:

שם דרש ר"ע זימנין כו'. חולין (פ"ד ב') וש"נ] :

תוס' ד"ה נשים. ותימה כהנים כו'. הן בפ"ו דמע"ש מ"ד פליגי ר"מ ור"י לענין וידוי דרמ"ס דאינם מתודים דל"נ חלק בארץ ורי"ס דמתודים משום ערי מגרש. וכה"ג פליגי בתוספתא ריש בכורים לענין מקראה (ויש שם ט"ס) והל' כר"י נגד ר"מ אבל כוונת התוס' לתמוה שאיך יתכן דלר"מ יהיו פטורים בבה"מ מה"ת ולא יוציאו כו' ועי' בהג"א והמע"מ אות ר' לא הבין כן בדבריהם וגם נראה מדבריו דאישתמיט מכ"ת המשנה והתוספתא שהבאתי:

תד"ה יוציא. אע"פ שהוא כדבור כו'. ר"ל ואפ"ה שרינן לב"ק להרהר א"כ ע"כ דבק"ש ל"ג א"כ יוציא בשפתיו דמ"ש והמהרש"א לא ירד לזה במחכ"ת: