רש"ש על בכורות ט:

גמרא ורבנן כו'. חציצה מיהא איכא. עיין צ"ק. ול"נ דהקושיא קאי על הא דיצאו שני ראשיהן כאחד דברייתא:

שם א"ר אשי מב"מ אינו חוצץ. כצ"ל וכן מצויין בתוספות בעבר הב' וכ"ה ברא"ש במתניתין. וכן בתוספות סוכה (לז) ד"ה כי. ודלא כצ"ק שהגיה בתוספות דלעיל רב:

שם והרי שביעית דפדיונו מותר והוא אסור. ועפרש"י. וקשה נימא שאני שביעית דהפירי עצמה נשארה באיסורה גם אחר הפדיון ודומיא דכל אה"נ דחילופיהן מותרין כדאיתא בקדושין (נח) משא"כ פ"ח דלאחר הפדייה מותר ואם איתא דקודם אסור קדושה שבו להיכן אזלא. וי"ל:

רש"י ד"ה לימא. הא קודם שיצא כולו כו'. ל"ד דהא ביציאת ראשו או רובו מתקדש:

רש"י ד"ה בשלך ושל אחרים. שאין קדושה לחצאין. ר"ל הכא דוקא דגלי קרא. אבל בעלמא קדושה לחצאין כגון בהמה של שני שותפין והקדיש אחד חציו. או באומר רגלה ש"ז עולה למ"ד אין כולה עולה ועיין בקדושין (ז):

רש"י ד"ה ושור הנסקל. ופטר חמור ששחטו כו' דמהני לה שחיטת ישראל למהוי מחשבה כו'. לכאורה תמוה דהא אמר לקמן הב"ע דלא חשיבו עליה. וצ"ל דה"נ קאמר אי דחשיב עלה (ר"ל ששחטו) ה"נ הב"ע דלא חשיבו עלה דהיינו שערפו וכדומה. והנ"מ הוא לפחות מכזית וכדפרש"י בא"נ:

תד"ה לאפקועיה. כמו שאין נותן לכהן מספק כמו כן כו'. ואע"ג דקי"ל ספק ממונא לקולא וס' איסורא לחומרא (חולין קלד). ואפי' בספק דקום ועשה כמו כוי דחייב בכיסוי. וטומטום ואנדרוגינוס דחייבין בכל מ"ע שהז"ג. שאני עריפה שהיא אינה באה אלא תמורת הפדייה וכדאמרינן הוא הפסיד ממונו של כהן כו'. לכן כיון שפטור ממצות הפדייה ממילא פטור גם ממצות העריפה: