רש"ש על בכורות י.

רש"י ד"ה לדידיה נמי. אבל שור הנסקל כו'. דבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת. לכאורה אפי' אם היתה מותרת. כיון דאינה מקבלת טומאה מחיים א"כ לא היתה לה שעת הכושר לטומאה:

רש"י ד"ה צריכה מחשבה. אם נגע בהן שרץ. וכ"כ בחולין (קכא). ותימה דהא כל שסופו לטמא טומאה חמורה א"צ לא הכשר מים ולא הכשר שרץ עיין נדה (נא). ועי' בזבחים (קה) ובמש"כ שם בס"ד:

רש"י ד"ה וחלב. שומן של נבלה טהורה. תימה דא"כ אמאי א"צ הכשר דהא אין סופו לטמא ט"ח וכמש"כ בעצמו לקמן. ונ"ל למחוק כ"ז הדבור. וכן מדבור הסמוך למחוק תיבת ושומן. וכ"נ מתד"ה והחלב שלא היה לפניהם בגירסת רש"י כן:

רש"י ד"ה בכפרים. מצטרף כו' להשלימה לכביצה שאם יגע בהן שרץ יטמאו. משמע דאף לקבולי טומאה בעי כביצה. ועיין פסחים (לג ב) בפירושו ובתוספות שם:

בא"ד והחלב ל"ג כו'. ועמש"כ בעוקצין מ"ג דפ"ג ליישב הגירסא לפירוש הרע"ב. רק מש"כ שם דמיירי בנחורה הדרנא בי דבסוגיין משמע דזה לא מהני לאחשובי אוכלא כמו עריפה דלא מהני. אבל י"ל דמיירי בבהמה טמאה שחוטה:

תד"ה נבלת בהמה טמאה. לפי שיש פירוש שאין כתב בהן. ר"ל שיש פירושי רש"י שלא נכתב בהן הא דוהחלב ל"ג וכו'. (שכן גם בפרש"י שבנדה ליתא) לכן הוכרחו להעתיקו כולו:

שם בא"ד ושמא ע"י אחרים הוגה. כצ"ל:

בא"ד מ"מ מסתבר דסתם משנה דסדר טהרות סברא כו'. כצ"ל: