רש"ש על בכורות ז:

גמרא תנ"ה דבש בכוורתו מטמא ט"א כו'. פירוש מדתני בכוורתו ע"כ למעוטי דגזין וצרעין דאין להם כוורת:

שם אר"ה עור הבא כנגד פניו ש"ח מותר כו'. עד סופו. ופרש"י כעין שליא. ובטוש"ע איתא שליא. וכתב הש"ך וכש"כ של שאר בהמות טמאות. נראה דמדמה לה למ"ר דלעיל דלל"ק דר"ש של חמור חמיר אבל לא דמו להדדי אלא כאוכלא לדנא כמובן. אמנם מ"מ מוכח דה"ה בשארי שליות מדמסייעו ר"ח מלאדם. ולכאורה ה"ל לסייעו ממתניתין דס"פ בהמה המקשה שליא כו'. וא"מ לא ט"א ולא טומאת נבלות ע"ש בפרש"י. ואולי דיש לדחות דמיירי שאחד מהן חי האם או הולד. אבל ק"ל מהא דאר"א בזבחים (לה) פיגל בזבח נתפגל השליל. ומהרמב"ם פי"ד מהלכות פהמ"ק הכ"ג משמע דהיה גורס ג"כ שליא וכ"מ מהמשנה שם דלא קתני וא"ח עליהן משום פיגול כו' כדקתני שם גבי ביצים ועמש"כ שם בס"ד:

רש"י ד"ה מכניסות אותן לגופן. ואין ממצין אותו דובשנן מגופן. כצ"ל:

רש"י ד"ה שרץ העוף טמא. בהדיא כתיב את אלה תשקצו מן העוף. תימה דהכא איירינן בשרץ העוף. ועיין בפירושו עה"ת שהן חלוקין במיניהם וה"ל לאתויי קרא דכל שרץ העוף ההולך על ארבע:

גמרא וכמי שבלע לפנינו דמי. נראה דזה חוזר על כל התירוצים. ומפרש"י ל"מ כן:

רש"י ד"ה דג טהור מטיל ביצים. ויושב עליהן ומחממן כו'. והטבעיים כתבו שהשמש מחממן:

תד"ה דג. ואם באנו לומר כו'. צ"ל דשמעתא אתיא בלא שהה כדי עיכול. ולכאורה משמע דר"ל לת"ק כדא"ל בדלא שהה בכדי שתפול לאור כו'. ולריב"ב כדא"ל מעל"ע וכן פירש הצ"ק. אבל התוי"ט הבין דאתיא כריב"ב דוקא. וכדבריו משמע בתוספות מנחות (סט):