רש"ש על בכורות ד.

גמרא אלא א"ר ה"ק כהנים ולוים פטורין הן עצמן כו'. כצ"ל:

שם כל שישנו בבכור אדם ישנו בבכור בהמה טמאה כו'. לכאורה יש לפטור מהיקש זה נשים ג"כ מפדיון פ"ח שלהן כמו שפטורות מלפדות בכור אדם מבניהן כדאיתא בקדושין (כט). והרמ"א בסי' שכ"א סי"ט לא פטר אלא כהנת ולויה. וי"ל דכוונת ההיקש כאן הוא בכור לבכור. (כדמשמע לישנא דכל שישנו בבכור כו'. ולא אמר כל שישנו בפדיית בכור כו') ונשים אע"ג שאינן בפדיית בכור מ"מ לא פקע ממנו שם בכור וצריך לפדות א"ע. ובזה ינצל פרש"י מקושיית התוספות בד"ה אם דדלמא איצטריך הקישא כו' דהתם הוא מהקישא דפדייה והכא הוא מהקישא דבכור. וא"ת מ"מ ליפטרו נשים מהקישא דפדייה. י"ל דכיון דעכ"פ שם בכור עליו כדאמרן לכן לרבי יהודה לקמן (ט ב) יאסר בהנאה ואף לר"ש ע"כ מצות פדייה מוטלת עליו כמו על בכור אדם. ומי יקיימנה אם לא בעליו:

רש"י ד"ה אלא א"ר. גבי בהמה לא דרוש רבנן ק"ו מדאצטריך כו'. והתוספות הקשו עליו וגם הם נדחקו. ועוד קשה דא"כ בכורי בהמה טהורה דלוים שהיו אז מי פטרן. ולעד"נ דבאמת דרשינן הק"ו גם בבהמה. אולם לדורות אין לנו רק באדם מקרא דוהיו לי הלוים ובכור בהמה טמאה מהקישא ונכון בס"ד:

תד"ה ועוד. דל"ל כו' אבל בטהורה מנו אחד כנגד א' דהא מה שפטרה בהמת לוים כו'. כצ"ל:

תד"ה אם. ואין הלשון משמע כפירושו. כצ"ל:

בא"ד ועוד אצטריך לר"א כו' חייב באחריותו. גם לענין זמן הפדייה למאי דמסיק רבא שם:

תד"ה דין. פ"ה לרבא פטורים דמתניתין כו'. כצ"ל:

תד"ה בן חדש (בסופו) . דכיון דבאותה שעה לא פקע לא מפקיע כו'. כצ"ל:

תד"ה בפטר. עיין הגהת הצ"ק. אמנם בסוף התוספות נ"ל להגיה ואע"פ שאין אמו לויה: