רש"ש על בכורות כז.

גמרא ותנא מ"ט ל"ק מת"כ כו' הני כיון כו' אתי למיטעי בהון. וק"ל דהתנן בערכין ספ"ח הבכור כו' בין בע"מ מחרימין אותו כו' אומדין כמה אדם רוצה ליתן בבכור זה ליתנו לבן בתו כו'. ואילו היה אסור אפי' מדרבנן לא ליחול עליה ההקדש. ובקדושין ספ"ב אמר עולא טה"נ אינה ממון ואותבי' ר"א מהא דהמקדש בתרומות כו' מקודשת. ואם איתא לימא ליה ולטעמיך במתנות דאין בהם טה"נ מא"ל. וע"ש בתוס' ד"ה אלמא דלפרש"י אפי' באה"נ דרבנן גמור אין חוששין לקדושין. וזה יש לדחות דאפשר דמקודשת בההיא הנאה דתוכל לתתן לכל כהן שתרצה. וראיתי להרמב"ם בפי"ב מהלכות תרומות ה"כ שכתב ורשאי ישראל לומר כו' הא לך סלע זו ותן תרומה או בכור או שאר מתנות לפלוני הכהן בן בתי כו'. והראה הכ"מ להגמרא שלפנינו. ותמוה איך לא הרגיש דנהפוך הוא שהוא נגד הגמרא. שוב מצאתי להטור יו"ד של"א שהעיר על הרמב"ם בזה. והב"י נדחק שם ליישבו. ולעד"נ דסמך על המתני' דערכין שהבאתי וסבר דפליגא אהברייתא (וכמ"ק לישני ותנא כו' אמר לך) ופסק כמתניתין והב"י שם סוף סי' ס"א הביא בשם רי"ו דאסור לישראל ליקח פשוט מישראל כדי שיתן זרוע כו' לבן בתו כהן כו'. (והביאו הרמ"א שם סכ"ח). ונראה דאישתמיט מכתה"ג דברי הרמב"ם והטור שהבאתי. והש"ך שם סקט"ז כתב עיין לקמן סי' של"א. ונראה שכוון לעיין בטור כי בשו"ע שם לא נזכר ענין זה:

רש"י ד"ה כהן קטן. ל"א להכי נקט כו'. נראה למחוק תיבות ל"א:

תד"ה דלמא. ובדמאי והלוקח מן העובדי כוכבים כו'. כצ"ל בוי"ו:

תד"ה הלכך. והכי משמע לישנא דשקלה כו'. כצ"ל:

תד"ה בריש (בסופו) . וכדאמר טחנה לשה ואפאה כו'. הוא בב"ק צד:

תד"ה פסק. ולא מתחזיא כו' כחלת הארץ טמאה לא גזרו כו'. כצ"ל בלא ו':