רש"ש על ביצה ג:

גמרא בשלמא לרבה כו' אלא כו' משום גזרה כו'. וכתב הרש"א דלרבה ניחא די"ל דמיירי ביו"ט אחר השבת כו' ולא מחוור דכיון דברייתא סתמא תני משמע אפי' שבת ויו"ט דעלמא וכן אביי דמקשה ליה לעיל אלא מעתה כו' ע"כ כוונתו דמתניתין סתמא תני וגדולה מזו קושייתו השני' ומי גזרינן כו' אינה אלא מדתני סתמא וכמו שפרש"י ותוס' ול"נ דלרבה ל"ק משום דאף בספיקא שייכא הך גזירה גופה משום יו"ט אחר השבת דספיקא אסורה מה"ת (ואף לדעת הרמב"ם דספק בדאורייתא לחומרא אינו אלא מדרבנן גם הוא מודה באיקבע אסורא דהרי חייבה התורה אשם תלוי) וכה"ג מצאתי להתוס' בב"ק (יא) בסד"ה שליא דגזרינן מקצתה אטו כולה וכולה גופה אינה אסורה אלא משום ספיקא דשמא נימוח שפיר של שליא כו' ע"ש ועוד ראיה מהנ"י בפ"ב דיבמות במשנת מי שקדש א' משתי אחיות וא"י כו' מת ולו אח אחד כו' כתב דאם חלץ לאחת וכנס לחברתה דיוציא ואע"ג שהיא ספק אחות חלוצה דרבנן דכיון דגזרו אטו אחות גרושה גזרו אף על הספק ע"ש וזה יש לדחות דהתם הגזירה משום ספק איסור כרת וכ"מ לשון הנ"י שם ותדע דהא תני שילא התם (דף כד) ואפי' שניהם כהנים מ"ט חלוצה דרבנן היא וספק חלוצה ל"ג בה רבנן ואע"ג דגזרו בה משום גרושה דאורייתא אלא ע"כ משום דגרושה אינה אלא איסור לאו. ועי' פרש"י שם (קיט סע"א) ומ"מ לדידי לא תברא דש"ה דאיסור שאינו שוה בכל הוא:

שם א"ל סיפא אתאן לס"ט. כ"מ שהיה הגירסא לפני מהר"ם (לא וא"ל בו') ונ"ל שהוא ר"ת אמרי לך ובחנם מחקו המהר"ם ואחריו הגרי"פ:

תד"ה אבל אם התחיל לטלטלו כו'. כצ"ל אם בלא ו' וכ"נ מהמהרש"ל: