רש"ש על ביצה יז.

גמרא רא"א בהודאה. וכ"ה אומר בהבדלה בפ"ה דברכות במשנה וטעם תר"י דשם לא שייך כאן כ"כ:

שם מניח אדם עירובי תחומין מיו"ט לחברו ומתנה. נל"פ דמיירי אפילו חלו באמצע השבוע והוא נצרך ללכת ביו"ט שני יותר מאלפים מניח עירוב ביו"ט א' ומתנה אם היום חול יהא עירוב לצורך מחר ואם היום קדש א"כ למחר חול וא"צ לעירוב כלל וכ"נ שהבינו התוס' בעירובין (לח) ד"ה ור"א ורש"י ותוס' כאן לא פי' כן:

רש"י ד"ה מיו"ט לחבירו ובאותה הפת עצמה. לקח זה מהא דאיתא בעירובין (לט) ע"ש אבל התם הטעם משום הכנה דל"ש כאן כמ"ש התוס' ועוד ביום הא' מא"ל. שוב ראיתי להטור סי' שצ"ג שכ' לענין ע"ח ג"כ באותו הפת וע"ש בב"י ובאחרונים ולא העירו מפרש"י:

תד"ה אין הלכה וא"ת כו' וי"ל כו'. ול"נ דאי הוה אמר הל' כת"ק ה"א דהכוונה אינה רק לאפוקי מר"א דאמר בהודאה ונ"מ לחל בחול אבל מה יענו הם ואני להא דאיתא בנדרים (עו ב) כה"ג וכן לקמן (כד) א"ה כר"ג (ועמש"כ שם בס"ד). ועוד איכא ד"ט כה"ג. ועי' בתוס' שציין הגרי"פ:

תד"ה אי אמרת. לכן נ"ל כגי' דה"ג. הוא ר"ת דהלכות גדולות וכן הביא הר"ן בשמו: