רש"ש על ביצה טו.

גמרא סנדל המסומר אסור לנעלו כו'. התוי"ט תמה מדוע לא הביא הש"ס סיוע לאביי מהברייתא דשבת ע"ש ונעלם מכ"ת דברי הרמב"ן בסתה"א שהבאתי בברכות (כו) ע"ש:

שם ביצת הגיר. נמצא במקרא ישעיה (כז ט):

שם ה"ק כל שנאותין בו בחול כו'. נ"ל דמוכח פי' זה מדאר"י מפני שצריך אומן משמע דאם היה הדיוט יוכל להשחירן מותר והלא ביו"ט אסור משום צובע אלא ע"כ משום דראוי היה לחול ע"י הדיוט וכיון שלא נצרך אומן לא מיקרי מחוסר מלאכה:

שם אמר אביי תפילין הואיל ואתא לידן כו'. כה"ג אמר בשבת (פא ב) וש"נ:

שם ל"ק הא דמינטרא מחמת גנבי כו'. עי' גי' מהר"ם ולגירסתו קשה דבלא מינטרא מחמת כלבי לחוד סגי. ועמש"כ בעירובין (צז) וגי' שלפנינו יל"פ דהוי כמו אלא ל"ק כו' וקאי על קושיית ר"ה בריה דר"א מהברייתא על אביי הא ר"ל הברייתא דמנטרא כו' והא דל"ק אלא עי' מהרש"א לעיל (יד) ובמש"כ שם בס"ד:

רש"י ד"ה מניח ידו דרך מלבוש דהיא העברה כלא"י. ובעירובין (צה ב) פירש דרך מלבוש דהוי תכשיט ולא משאוי ושם הוא מוכרח דלר"ג לא שרי טפי מב' זוגות משום דלאו תכשיט הם ע"ש ואי מטעם דהוי כלא"י אפילו טובא נמי:

תד"ה אלא. אבל נמטא אינו אלא מדרבנן כו'. כ"נ דצ"ל:

תד"ה ה"ק. מ"מ ליכא איסורא להניחן. עתוי"ט ותור"ע ומה שהקשה הב' על הא' דגזירה שמא תיפסק כו' ל"ש ביו"ט דהוצאה לא אסירא ביה נ"ל דלק"מ דהא לקמן (ר"ד יח) דא"ר טעמא דאין מטבילין כלים שמא יעבירנו ד"א ברה"ר וגזירה יו"ט אטו שבת. והר"ש שם פסק כוותי' וע"ש בתד"ה גזירה ובשבת (קכד) והא בקעת דביו"ט דבר שמלאכתו להתיר כו' כיון דבשבת כו' גזירה יו"ט אטו שבת: