רש"ש על בבא מציעא צא:

רש"י ד"ה כי שור. דהא איתקש חוסם לנחסם. הוא לעיל (ריש דפ"ט):

תד"ה דש. וי"ל כיון דבעי ריב"י דומיא דשור כו'. וכתב המהרש"א דל"ל הך דרשה דלעיל חוסם לנחסם ורש"י פי' בטעמו דהא איתקש כו' ועי' לעיל שם בתד"ה סד"א בסופו:

משנה אבל משום השב אבידה לבעלים. כה"ג בבכורות (כח):

גמרא א"ד ממה שאתה נותן כו' בעינן כו'. עתוי"ט לדקדק מדל"ק נמי בעינן ש"מ דלזה הצד אינו מוכח מהאי קרא למין ופשוט דמשכחת לה במודלית כדלקמן והרל"צ במחכ"ת לא ירד לזה:

גמ' שם ת"ש אבל מונע א"ע עד כו' וא"א כו'. לכאורה מלישנא דאבל משמע דאף דאמרתי דל"י ממין אחר אבל כו' אע"פ שהן ב' מינין לישנא דיפות מצינו בב' מינין בפ"ו דתרומות מ"ו דלא כסמ"ע סי' של"ז ס"ק כג וא"כ תמוה מאי דדייק וא"א כו' ניתי וניכול כיון דהם ב' מינין וכמ"כ קשה לקמן דקאמר סברוה דמהלך כעושה מעשה דמי כו' אלמא כו' דלמא ר"ל דכל אומן הוא מין בפ"ע:

תד"ה הא. כשמביאים כלים מאומן לאומן (דהוו) עושים מעשה. לעד"נ דגם זה לא עדיף ממהלך ריקן ואם מהלך לאו כע"מ ה"ה אם גם נושא אתו כלי הבצירה אינו כלום עד שיתחיל לבצור וגדולה מזו כתב רש"י לעיל בד"ה עד שלא הילכו ע"ש: