רש"ש על בבא מציעא צ.

גמרא קשיא תרומה אתרומה. ק"ל לפי' התוס' ד"ה והדשות הלא י"ל כאן בבהמת ישראל וכאן בבהמת כהן או אידי ואידי בבהמת כהן כאן בתבואה וכאן בכרשינין ולפרש"י א"ש:

גמ' שם אלא מעשר אמעשר קשיא. קשה דלוקמה במעשר קטניות דאינו אלא מדרבנן (עי' נדרים נה וברש"י ר"ה יג ב ד"ה מתוך שעשויין) וכן תרומה מצי לאוקמי בכזה וראיתי בירושלמי בפ"ט דתרומות המרכין בקטניות ובתלתן א"ע משום בל תחסום ול"י פירושו כי לעיל (דפ"ט) אמרינן דכל גדולי קרקע אוכלין בו ועי' לקמן צא ב בתד"ה שור ועי' בעירובין (לב) תד"ה תאנים אבל המ"ל בזה"ז וקסבר דרבנן היא:

גמ' שם אלא גד"מ חולין נינהו דתנן כו'. קשה דהא מ"מ צריך לפדותן בזמן זרעם כדאיתא שם וע"ע בפ"ב דבכורים מ"ב:

גמ' שם כגון שדש לפנים מחומת ב"פ. קשה דהא מ"מ אסור להאכיל מע"ש לבהמה עי' רפ"ב דמע"ש ובבכורים שם ועי' יבמות (עג) בתד"ה נכסי כהן שדברו בזה:

רש"י ד"ה גדולי טבל. גזירה משום תרומה טהורה כו'. טעם זה דחה רבא בשבת (יז ב) ע"ש ומש"כ יזרענה להיפטר כו' נ"ל דהוא מטעם דר"ח בחולין (קל ב) המזיק מת"כ או שאכלן פטור וכמו בפ' רה"ג לא הספיק ליתנו לו עד שצבעו פטור ע"ש בפרש"י:

רש"י ד"ה חסום פרתי ודוש. דישה שלך. עי' מהרש"א ול"נ כוונתו דאילו דישה של ישראל מאי איריא דנקיט פרתי אפי' פרתך נמי תיבעי דהרי אם ישראל בעצמו עשה כן היה חייב כדלעיל משא"כ בדישה שלך אף דגם זה היה חייב אם עשה בעצמו כמש"כ הסמ"ע סי' של"ח סקי"א מ"מ ה"ל כמו שאומר לנכרי אכול נבלה כמש"כ התוס' אך בהג"א משמע כהמהרש"א:

תד"ה גדולי מעשר. דשמא ישהא בידו כו'. ר"ל כשיטמא שאסור לאכלו אבל ק"ל דלכאורה נראה דכשם שאסור להדליק במע"ש טמא כן אסור שאר הנאות וכן לזרעו כדכתיב ולא בערתי ממנו בטמא: