רש"ש על בבא מציעא ג:

תד"ה ר"ח כר"מ. וי"ל דאיכא למיפרך כו'. קשה דמ"מ נימא הק"ו ע"ד הק"ו מקנס מה פיו שאינו מחייבו מיתה (עי' סנהדרין ס"ד ט) מחייבו שבועה עדים כו' וזה הק"ו נוכל לומר אפי' לרבנן (ולכאורה גם הק"ו דהתוס' נוכל לומר אפי' לרבנן דל"פ עלי' דר"מ אלא לענין קרבן שאדם נאמן ע"ע כו' מטעם שכ' רש"י שם ומציון התוס' משמע דלא מקשו אלא אי סבר כר"מ) וכן נוכל לומר הק"ו עד"ז משורו שאינו נהרג עפ"ע כדאיתא בב"ק (ס"ד מא) בשלמא לפרש"י דהטעם הוא משום קנס (עי' תוס' שם ד"ה ע"פ ע"א) הרי הוא נכלל בהא דקאמר מה פיו שא"מ קנס כו' אבל לפי' התוס' שם קשה וי"ל. והא ל"ק מדוע לא יליף ר"מ חיוב קרבן ע"י עדים מאלו הק"ו מפיו או מק"ו דקנס דאמר הכא לר"ח משום דפיו גופי' אם עדים מכחישין לא מחייב קרבן כמ"ש התוס' בס"ד דלעיל ובכריתות סד"ה ומודים:

תד"ה מה. אם הי' דן עמהם כה"י כו'. כצ"ל וכ"ה בתו"כ ובתוס' כריתות:

תד"ה אשם. תימה כו' נגנב כו' אבל ע"פ עדים אין משלם חומש ואשם כו'. ק"ל דא"ל דס"ל כר"ש בב"ק (סה ב) דאמר אין חומש ואשם במקום כפל ויותר ה"ל להביא מרישא שם בטוען אבד דאין מחייבין כפל ואפ"ה לא מחייבי חומש ואשם וי"ל דס"ל להתוס' דהודה מעצמו דסיפא הוא דומיא דדרישא דר"ל אפי' אחר ביאת עדים דהתם ליכא טעמא לפטורי וא"כ ע"כ לא אתיא כר"ש ואפ"ה עדים לחודייהו ל"מ בחומש ואשם א"כ ע"כ דלא כר"מ אבל עי' בתוס' ב"ק (ר"ד קח) דלא כ' כן:

בא"ד משום דגבי אשם כתיב והתודו. (כצ"ל והוא בפ' נשא) וצ"ע דגבי טומאת מקדש כתיב ג"כ והתודה ופליג שם ר"מ בכריתות בברייתא ע"ש וצ"ע: