רש"ש על בבא קמא פו:

במשנה והמבייש את הישן חייב. בתוי"ט אבל כו' שנסתלק כו' הוי בכלל כו' ע"ש משמע מדבריו שאם הערימו כשהוא ישן ואחר כך כסהו קודם שהקיץ דנסתלק הבושה אע"פ שנודע לו בהקיצו שגלהו בתוך שינתו פטור ומדמהו למת ואינו נכון כלל דהא הכא מרגיש עתה בקומו הבשת שבישהו כבר משא"כ במת לא הרגיש ולא ירגיש לעולם:

שם נפל מן הגג כו'. ופטור על הבשת שנאמר ושלחה כו'. כ"ה הגי' במשניות וכמו שהגיהו המהרש"ל והב"ח ובתוי"ט מושלחה דייק כו' ע"ש ונראה דאשתמיטתיה הגמ' לעיל ס"פ כיצד דיליף מן והחזיקה דכיון שנתכוון להזיק אע"פ של"נ לבייש חייב ולפי זה פשוט דהמשנה דנקטה נפל הוא בדיוק לאשמועינן דדוקא בכה"ג דל"נ אפי' להזיק ולכן סיימא עד שיהא מתכוון סתם דמשמע כוונה כל דהוא דהיינו אפילו רק להזיק וע"ז מביאה בדיוקא קרא דוהחזיקה ג"כ:

תד"ה סומא. עי' מהרש"א ודבריו דחוקים ול"נ משום דאדרבה סתמא דגמרא דלעיל דקאמר ואי ר"י מתניתין קתני המבייש אה"ס חייב ואלו ר"י כו' הרי דמפרש דר"י פוטר אף המביישו רק דדחי כי אר"י כו' ר"ל דאפשר לומר כן והשיב לו לטעמיה דאפי' א"ת כן מ"מ לא אתיא מתניתין כוותיה אבל אליבא דאמת י"ל דנשאר בדעתו הראשונה דר"י פוטר גם המביישו דמה לן לדחוקי בכוונתו כיון דסוף סוף לא אתיא מתניתין כוותיה: