רש"ש על בבא קמא ה.

גמרא אי נזק תנא ליה. נ"ל למחוק דהא זהו דקאמר בסמוך אי פגם היינו נזק וכן רש"י נראה דל"ג ליה:

רש"י ד"ה מנסך הואיל ועביד ביה מעשה כו'. עי' (חולין מ) ובתד"ה רבוצה:

רש"י ד"ה תחת מה התם ממיטב דגמר משו"ר כו' וד"א גמירי כולהו משו"ר. הן לא גלה לנו במאי גמירי מהדדי אי במ"מ הא לא אתיין כולהו כדלקמן בסמוך (ועי' לקמן ט ב בתד"ה משא"כ בבור) ועוד כולהו נמי לילף (בב"מ) [במ"מ] (ולקמן ו ב) בתד"ה שור רעהו משמע דד"א נמי גמרינן משו"ר בגזירה שוה דתחת כו' דבכולהו כתיב לשון ישלם ודו"ק:

בא"ד בעדים זוממין כתיב נפש בנפש וכמ"ד בהו תחת דמי. כה"ג לקמן בריש פרק החובל הכאה הכאה קאמרי' ע"ש בפרש"י:

תד"ה המטמא המ"ל כו' דלא מיחייב בשוגג. לכאורה תמוה דהא תני בושת דאינה בלא מתכוין כדלקמן בפרק החובל במשנה (פו ב) וגם שא"ד אינו חייב אלא במזיד או קרוב לו עי' בסוגיא דלקמן ספ"ב ואולי משום דאפי' בושת חייב באינו מתכוין לבייש רק להזיק:

תד"ה למעוטי ומוסר כו' אפי' כו' משום קנס בהגוזל בתרא. היינו הא דאיבעיא שם אי דינא (ר"ל משום דינא דגרמי) או קנסא (פי' ואפי' למאן דל"ד דד"ג) וכ"מ מפרש"י שם ד"ה ואי קנסא שפי' משום דרגיל היה בכך והוא ע"ד שאר"נ גופיה (צו ב) האי אינש גזלנא עתיקא הוא ובעינא דאיקנסיה ולזה א"ש הא דפשיט ליה ממתניתין דדינא דמשמע דמחייבת אפי' בפעם ראשון והא דאמרי' (שם סב) אליבא דמ"ד ל"ד דינא דגרמי ל"ת דמסורת נמי ל"ד היינו כיון דל"ד ליה מדינא רק מקנסא ל"ת דודאי לא עשו תקנת נגזל בו דתקנתא לתקנתא לא עבדינן (ריש ב"מ בההוא רעיא) ובזה יפול רוב דברי הש"ך בסי' שפו סק"א: