רש"ש על בבא קמא מב:

רש"י ד"ה וירש אותה. עמש"כ (בכתובות פג) ע"ד:

רש"י ד"ה והמית כו' שור אינו כו' דכתיב והמית כו'. תימה דהא פי' לעיל אע"ג דכתיב והמית נימא כו' (ובגיטין מג) בד"ה ועוד כופר פי' מדכתיב והמית משמע דבלא היקשא לסקילת השור יליף משום דוהמית קאי נמי אואם כופר וצ"ע ובנ"י במתניתין דלעיל בד"ה מועד משלם אה"כ משמע דיליף לה מדכתיב וגם בעליו יומת דאיתקש למיתת בעלים ומיתתן ודאי אינה אלא לאחר מיתה עמש"כ (בכתובות לג ב) אבל ק"ק לאביי ולשאר אמוראי לקמן דמחייבי כופר שלא בכוונה אפילו לר"ע כמ"ש התוס' שם מרבוי' דאם לענין זה נמי:

תד"ה היתה וה"ה לישראלית כו'. והא דנקט שפחה כו'. לכאורה נקיט שפחה משום נזק וצער. ואולי כוונתם אהא דלא נקיט ג"כ תנאי דנשואות למשוחרר ולגר: