רש"ש על בבא קמא לד:

גמרא והתניא רי"א יכול שור שוה מנה שנגח שור שוה ה"ס כו'. לכאורה קשה דהא מסקינן בסוף הסוגיא דגם ר"י א"ל פחת שפחתו מיתה מחצין בחי וי"ל דהכא בא לתת טעם דמנלן לדרוש פחת שפחתו כו' להכי קאמר דאלת"כ אלא תפרש כפשטי' א"כ שור שוה מנה כו' וזה אי אפשר מק"ו ממועד אלא ע"כ צריך לפרש פחת שפחתו כו' ונכון בעז"ה וע"ע בסמוך:

שם אלא אריו"ח שבח נבלה א"ב כו' ומ"ס פלגא. מדל"ק דמזיק הוי פלגא כלישנא דרבא לעיל לענין פחת משמע דקאי אניזק דהוא שקיל פלגא אבל המזיק לא שקיל פלגא השני' כגון אם היה הניזק שוה ר' טרם שנגחו וכשנגח היה שוה הנבלה ק' נמצא דההיזק היה ק' והיה צריך לשלם נ' ואח"כ השביחה כ' ל"א דשייך לו פלגא וינכה מן הנ' ולא ישלם אלא מ' אלא חלקו מהשבח דהוא יו"ד שדינן אנבלה ונמצא דההיזק הוא בצ' וישלם חציו דהוא מ"ה וכ"ה בהרמב"ם פ"ז הל"י וטוש"ע סי' ת"ג ס"ב וזהו דקאמר השתא כו' דשקיל בשבחא יכול כו' והנבלה יפה נ' זוז ר"ל שהשביחה על נ' זוז (ובשעת הנגיחה לא היתה שוה כלום) (דומיא דלקמן שנגח שור שוה ה"ס והנבלה יפה ל' זוז) זה נוטל כו' ור"ל שמא תפרש דהמזיק נוטל ממש חצי השבח (ומה שאומר גם החצי החי אף דדרשינן פחת שפחתו מיתה כו' וא"כ השור החי שייך כולו לניזק שיגרא דלישנא דברייתא הראשונה נקט או משום הציור דמפרש הש"ס בסמוך מה שבא לאפוקי בואומר שלם ישלם כו') אמרת כו' ואומר כו' ור"ל א"כ ע"כ מוכח דלא שקיל המזיק מידי בשבחא אלא פלגא שקיל ניזק ואידך פלגא שדינן אנבלה ואז אם ימצא עדיין פחת ממה שהיה שוה בחיים ישלם חציו ואם לא יהיה פחת או שיהיה עדיין יתרון לא יתן ולא יקח ובזה א"ש מה שלא הביא הרמב"ם וכן המחבר בש"ע דין דאין הבעלים נוטלין (שכ' הלח"מ דל"י למה) כיון שכבר בארו דאין המזיק נוטל פלגא דשבחא אלא דשדינן אנבלה ודע שדברי ביאור הגר"א ז"ל שם סק"ו שכ' ר"ל ח"נ תמוה דבכה"ג אין יתרון שיטול המזיק אלא אדרבה שישאר עדיין פחת ונצרך עוד לשלם חציו וכפשוטו א"ש דיהיה יתרון וקמ"ל דלא יטול ועי' לשון הטור ובסמ"ע שם נראה שיש ט"ס וכצ"ל ובשעה שנודע לו לא היתה שוה אלא ב' סלעים ואח"כ השביחה עד ששוה ל"ב זוז דהיינו שהשביחה ו' סלעים ודבריו בדרישה תמוהים דציורו הוא אם היה שקיל המזיק פלגא ממש בשבחא אבל דעת הטור הוא דשדינן אנבלה וא"כ אינו נוטל אלא רביע כמ"ש בפרישה ובסמ"ע ועי' ביש"ש סי' ל' והוא ז"ל העירני לכ"ז:

רש"י ד"ה שורו שבייש כדקי"ל איש בעמיתו כו'. עי' (לקמן מב) ובתד"ה גבי דמזה לא ממעטינן בושת לכ"ע אף לר"ע ודלא כהתוי"ט לקמן פ"ח מ"ב סד"ה ושור שכ' דרש"י לא דקדק לפרש אליבא דרבנן דמשמע דלר"ע א"ש.