רש"ש על בבא קמא ל

גמרא א"ל רב כו' והכא בהלכה וא"מ כן קמיפלגי כו'. הנה הרמב"ם בפי"ג מהל' נ"מ הי"ד השמיט הא דא"מ כן וכ' הכ"מ דסובר דזה דחויא בעלמא דפליגי בהל' וא"מ כן ר"ל אלא דפליגי בקנסו גופן אטו שבחן ורב כרשב"ג (וכן רב אדא ב"א ע"כ כוותיה ס"ל) ולהכי פסקינן כוותיה ולא כת"ק ומסתמא סבר דמורין כן נמי (ועמש"כ בשו"ע או"ח סי' קס) ולכן קושיות הלח"מ עליו אינו כלום רק דדברי הכ"מ תמוהים מצד אחר דהא ר"ה אמר משמיה דרב להדיא דהלכה ואמ"כ וזה ודאי דהלכה כרב נגד ראב"א וכמו שפסק הרמב"ם ברפ"ז דל"א צד תמות במקומה עומדת כרב נגד ראב"א וכ"פ הרא"ש כאן כרב דאמ"כ (אך מטעם אחר ע"ש) ול"נ ליישב פסק הרמב"ם כראב"א משום דעביד עובדא כשמעתי' וקי"ל מעשה רב והנך רואה שהרמב"ם פסק כמעשה נגד כללי דהלכתא והרא"ש והטור אחריו לא שבקי כללי דהלכתא משום מע"ר [וכן הר"ן בפג"ה גבי פלוגתת רב ולוי בריחא. כתב ואי עובדא דרבא מפרזקיא כו' דמימרא דרבא כו' עדיפא לן] וראיתי לחכם א' שנסתפק בזה ונ"ל דדבר זה יש להכריע מהא דאיתא בפסחים (נא ב) אני שראיתי את רשב"י שאכל כדי הוא רשב"י לסמוך עליו בפניו ושלא בפניו אתה בפני אכול של"ב לא תאכל ע"ש: