רש"ש על בבא קמא ב:

רש"י ד"ה רביצה ורבצה עליהן כדי לשברן. לכאורה ה"נ דאפי' רבצה להנאתה כיון דלאו אורחה לרבוץ על כלים הוה תולדה דקרן כמו כלבא דאכיל אימרי רברבי (לקמן טו ב) וכתב שם הנ"י מכאן שמענו דכ"מ דלאו אורחיה אע"ג דיש הנאה להזיקו תולדה דקרן (ושם לקמיה במתני' דה' תמין כתב לא לרבוץ לשברם) וכ"מ (לקמן טז) פיסקא ולא לרבוץ דאמר ר"א ל"ש אלא פכין גדולים אבל קטנים אורחיה היא ואי במתכוין לשברם מאי שנא עי' (לקמן מד) תד"ה הכא נמי ופרש"י ז"ל י"ל דלמ"ד פ"נ ממונא פי' כן וע"ד פי' התוס' (שם טו ב) ד"ה והשתא והכריחו הא דאמר לקמן הני נמי כוונתן להזיק (אבל הנ"י קשה) ועי' (לקמן מד ב) דמשמע דזה פלוגתת ר"י ור"ש בניזקין שלא בכוונה:

רש"י ד"ה כתיב כי יגח דודאי כו' ובא עליו בכח אבל נגיפה כו' שמצאו עומד כו'. אולי יכוון דיגח הוא מלשון מגיח ממקומו (שופטים כ) ופי' שמשך עצמו השור ממקום רחוק שמכה אז בכח גדול משא"כ נגיפה שהוא לשון הכאה ממקום קרוב שאיננה בכח כ"כ:

רש"י ד"ה ואגב אורחיה דמשמע דנוחה היא הבהמה כו' משמיענו דשור המועד להרוג אה"ב כו'. לכאורה תמוה דמאי איריא משום דבהמה ל"ל מזלא הלא אף מועד לעכו"ם דא"ל מזלא א"מ לישראל כדתמה הש"ס (לקמן מא) ומועד לעכו"ם הוי מועד לישראל ואולי שיטתו כאן כהרמב"ם פ"י מהל' נ"מ ה"ג דמועד לעכו"ם או לטרפה הוה מועד לישראל שלם ובמועד לבהמה לא ס"ל כוותיה וכדתמה באמת הה"מ שם ע"ד הרמב"ם בזה ולולי פירושו יל"פ פה בנזקין לא במיתה:

בא"ד שמשלם אה"כ דמי נהרג. לכאורה באין הכרח פי' כמ"ד לקמן ספ"ב דפדיון נפשו דמי ניזק:

תד"ה ומילתא אבל נגח שור וחמור וגמל כו'. מדשבקי לאדם למחשביה בתוכם כבקודם דהיתה רבותא טפי (ועמש"כ בחדושי להרמב"ם פ"י מהל' נ"מ ה"ג בס"ד) משמע דבהאי גוונא ה"ל מועד גם לאדם ואולי לשון מועד לאדם דחקם דמשמע דבאמת הוה מועד לאדם אבל הנ"י לקמן שם בשם הרמ"ה חולק בזה וע"ש בהג"ה: