רש"ש על בבא קמא כד.

תד"ה ולא ישמרנו (בסופו). דלמ"ל לחיובי פ"נ קאתינן אי נמי אין חייבין כו'. כצ"ל:

תד"ה השתא. עי' מהר"ם ולי קשה כיון דע"י ג' נגיחות יצא מחזקת שמור א"כ ליהוי כרגל לשלם נ"ש בלא התראה כלל רק דצריך לאדועי' בפני ב"ד פעם אחת ששורו רגיל בנגיחה ואפשר דברה"י באמת משלם נ"ש כרגל רק דברה"ר א"ח נ"ש כשור המועד אלא ח"נ כתם וצ"ע בזה:

בסה"ד דאפי' העבד שוה שלשים כו' הוי קנס ואי מודה בי' מיפטר. עי' (לקמן מג) דאינו משלם אפילו דמים ע"פ עצמו לרבה והוה להו למימר לענין שלא בכוונה ע"פ עדים דמשלם דמים אליביה ע"ש בסוגיא וי"ל משום דאי הוה דמים א"כ ה"ל כמו כופר בב"ח והוי חייב באתו סהדי דקטל ולא ידעי אי תם הוה כו' והוא הודה דמועד הוא בתורת כופר ולכן היה ג"כ חייב בתורת דמים ע"פ עצמו היכא דליכא עדים כלל ועי"ל דכוונתם אליבא דריו"ח דמשלם כופר שלא בכוונה וה"ה דמשלם כופר עפ"ע ולדידיה איכא למימר דבעבד נמי משלם דמים עפ"ע עמש"כ בסוגיא דשם אבל זה תימה כיון דמשלם לדמים עפ"ע ואם היה שוה פחות משלשים משלם דמיו כמו שהוא שוה ומדוע לא ישלם שלשים אם היה שוה ל' וי"ל דכוונתם דמיפטר מתורת קנס אבל משום דמים חייב ונ"מ שיכול למחול ע"ש בתד"ה מאי לאו:

גמרא הרי כאן ב' עדיות. פי' נשאר עוד ב' עדיות היינו על השנית ועל השלישית לשלם עליהן ח"נ: