רש"ש על בבא קמא יא.

גמרא ואמר עולא אר"א שליא שיצתה מקצתה כו' עד סוף הענין. ק"ל דהא בר"פ בהמה המקשה מוכח דביציאת מקצתה אין לחוש ליציאת רוב הולד אלא רק חששא דיציאת ראשו (ופרש"י הכא ד"ה דאין שכ' שמא רוב מיחוי הולד יצא כו' וכן בתד"ה דקא שכ' או רובו צריכין לפנים) דקאמר שם מאי קמ"ל דכיון דיצא ראשו הויא לידה כו' הא נמי תנינא שליא שיצתה מקצתה כו' ע"ש ור' אלעזר עצמו סובר (בנדה כט) לאיכא דמתני דאין הראש פוטר בנפלים ולל"ק דהתם עכ"פ במחותך ולכאורה שליא דהולד נימוח לגמרי גרע טפי (והמהרש"א שם בתד"ה סיפא לענין להחשב אף שבפנים כילוד כ' דשליא עדיף מנחתך) וא"כ למה חוששין לולד. ועוד ק"ל לפי מאי שחלקו התוס' שם בסד"ה שליא לשמואל בין אדם לבהמה מאי פריך הכא משליא שיצתה מקצתה דבהמה תנינא על מימרא דר"א דהיא באדם: