רש"ש על בבא קמא קה:

רש"י ד"ה פטור העד כו' וה"נ גורם לממון נינהו בה ולא במוצאה כו'. צ"ל הד"א ומש"כ דא"נ אסהידו ליה ראינו כו' ופוטר עצמו בשבועה כ"נ דצ"ל ואע"ג דקי"ל דמוצא מציאה לא ישבע ונראה ודאי דה"ה בטוען נאנסה היינו דוקא היכא דהודה מעצמו שמצאה אבל אם יש עדים שמצאה לא וכ"מ מהא דאריו"ח (לקמן קו ב) הטוען טענת גנב באבידה משלם ת"כ וז"א אלא לאחר שבועה שיחייבוהו ב"ד דוקא כדמוכח שם ע"א ומשמע מלשונו זה דאפי' אם שני עדים הן פטורים מקרבן שה"ע ולא כן פי' לעיל ודברי מהרש"ל בזה דחוקים:

תד"ה כאן ובעדים כו' חיוב אונסין. כצ"ל:

בא"ד ומיהו תימה כו' תרווייהו הל"ל מונשבע על שקר. לכאורה כיון דמוקי לא תכחשו בנשבע ובאו עדים ולא תשקרו בנשבע והודה א"כ ע"כ לשון הכחשה נופל היכא דנודע כחשו ע"פ עדים ולשון שקר הוא אם הודה בעצמו שקרו וא"כ איך יאמר עונש על הכחש שנודע בעדים (אשר אין זה בגדר שקר) מן ונשבע על שקר: